יומן אישי שבת, חמישי בחודש
כמעט שישים שנה החזיקו דוד ואלישבע את ביתם בירושלים, והאהבה שלהם נשענה על מנהג פשוט אך איתן: בכל שבת בבוקר, דוד היה מביא לאלישבע פרחים. לא היה משנה אם אלה שושנים חגיגיות או פרחי שדה עלומים כל זר דיבר בשורשיות שקטה על רגשותיו העמוקים. דוד תמיד טען שאהבה מוכרחה להיראות במעשים, לא במילים. גם כאשר המחלה הכרונית גזלה ממנו כוחותיו, הוא לא ויתר על המסורת. כשהלך לעולמו, הבית התמלא בשקט בלתי מוכר; ובשבת הראשונה מזה חמישים ושבע שנה, האגרטל במטבח עמד ריק, ללא פרחים.
שבוע אחרי ההלוויה, שקט הבוקר נשבר בדפיקה על הדלת בפתח עמד אדם זר עם זר פרחים ומכתב מדוד. במכתב נכתב על סוד ישן והופיע כתובת בירושלים עם בקשה לנסוע מיד לשם. ליבי של אלישבע התכווץ מפחד; עיניה שרטטו בדמיונה מציאות אפלה: חיים כפולים, בגידה, אולי אישה אחרת. המחשבות נרקמו במיוחד סביב אותן שבתות אחרונות, כאשר דוד נעלם לשעות ארוכות.
יחד עם נכדתה שמה המקסים, נועה אלישבע יצאה לכתובת ומצאה את עצמה מול בית קטן. אישה בשם שירה קיבלה אותן בדלת, והן ציפו לשמוע את האמת המרירה, אך שירה הובילה אותן לחצר. מה שנגלה לעיניהן היה גן רחב ידיים ומטופח באהבה רבה, ניחוחו מילא את הריאות, והלב התמלא התרגשות. שירה סיפרה שדוד רכש את המקום לפני שלוש שנים, והשקיע בו, שתל פרחים שאלישבע אוהבת במיוחד, נטע צבעונים לאביב ורדים לשנה חגיותיהם, וכל שבת הפך את זריו לחיים לגן שצמח עבור אלישבע.
שירה הושיטה לה גם מכתב אחרון, זה שדוד כתב כמה ימים לפני פטירתו. בו הסביר שיצירת הגן היתה הדרך שלו להפוך את השבתות למשהו שלא יעבור עם לכתו. הוא שמר את החלום בסוד, כדי להפתיע אותה באמת, ולהשאיר משהו שימשיך לפרוח גם לאחר מותו. הוא כתב שכל פרח הוא הבטחה, ושימשיך להיות איתה בכל עלה ובכל זריחה. ברגע הזה, אלישבע בכתה דמעות של הקלה ושל אהבה, ששטפו את החשד והכאב שנצברו.
מאז, הגן הזה הפך למקום ריפוי של הלב. בכל שבת, אלישבע ונועה מטפחות את הפרחים שדוד שתל. המסורת השתנתה, אך הלב נשאר: אלישבע בוחרת את הזר בעצמה ומניחה אותו באותו אגרטל ישן במטבח, מלא זיכרונות וחום.
הסיפור הזה מזכיר לי: אהבה אמיתית לא נגמרת עם הנשימה האחרונה היא פשוט משנה צורה. דוד הוכיח לי, אפילו לאחר מותו, שאפשר להמשיך לפרוח ולשמח בכל שבת, והפרחים ממשיכים לאהוב.
