הקיץ חימר במלואו, השמש העז של יולי כיסתה את הרחוב ברקיע פתוח וצלול. יוסי הלך מהתחנה, תיקן את רגליו על המדרכה באבני הפלא, והחזיק בידו תיק ספורט גדול, שבו מצרכים פשוטים של סטודנט שנה שנייה. הוא היה לבוש בחולצת ספורט זולה, כסף שהרויח מכביש רכבות כמה ימים היה מושך מטען, ולאחר מכן קנה לעצמו ולמשפחתו כמה דברים קטנים.
יוסי עבר את בית הקהילה הישנה ויצא לדרך שמובילה אל ביתו. כשקודמו של השער ניגשה שכנה ותיקה, מריה בן-ציון, היא צפתה בו בעיניים שלא הרפתה מבט. שערותיה האפורות ניעו ברוח הקלה. “כמו אם מביטה לנשמה!” חש יוסי, וחש קפיץ חום בחזהו.
שלום עליכם, מריה גב׳! קרא בקול רם.
עליכם שלום, יוסי, לחשה היא ברוך, כמו רשרוש עלה באביב, והביטה בו עד שהגיע למרגלות הבית, שם עמדו ערבות ישנות של האבות.
אמא שלו, רות, חיבקה אותו בחוזקה, הקטנה מרים קפצה לצידו והסבתא רחל ניגשה אליהם.
ילד! כמה גדלת! קראה רות, ועיניה נדלקו באור של גאווה.
אמא, רק לפני חודש ראינו זה את זה לפני המבחן! צחק יוסי ועד כדי כך הרים את בתו בת עשר, סוניה, על הכתף. היא צעקה וצחקה בקול רם.
מתי זה היה? חייכה רות, סיימת את כולם?
כן, עכשיו שלוש שנים של לימודים! חייך יוסי בגאווה, והמלגה עדיין עולה!
איזה נולד! חייכה סבתא רחל, באמת, אתה הפכת לגדול! היא נגעה בראשו ברכות.
סבתא, אני כבר לא קטני! רצה יוסי, איפה אבא? שאל תוך כדי שליפת מתנות לשולחן מהתיק.
בעבודה, כמו תמיד! השיבה רות, מביטה בצליל של קמע שהביא יוסי.
סוניה הסתכלה במראה, חיבטה שמלה חדשה, ושתפה את אמא: תראו כמה יפה! כל בחורה בכיתה תתאוה. חייך רחל, עטפה אותה במגבת פוכת חדשה.
המשפחה ישבה לשולחן האוכל, והשיחה זרחה ברוח קלילה, צחוקים וחלוקת שמועות. פתאום יוסי עצר לחשוב.
אמא, פנה אל מריה, למה השכנה, הה, תמר, מביטה אליי בלי הרף? בכל מקום שאני הולך, היא נופלת על השער ומביטה בי. היא לא ידעה שאני מגיע, אבל כאילו מחכה.
זו סבתא יותר טובתך, היא תספר לך, לחשה רות, כי אתה דומה מאוד לאביך, שהוא דומה לסבך. מריה חייכה והזכירה באהבה שסבתך אהבה את סבך.
הכפר שלנו היה נבנה במשותף, כולנו הכירו את השכנים: זוג צעיר תמר ויוסף. עזרנו זה לזה, אהבנו את השכונה.
תמר נישאה בגיל שמונה עשר, גדלה בלי הורים, ובת דודה שלה חינכה אותה. מגיל עשר היא הייתה משרתת בבית, מבשלת, מנקה, ומטפלת בילדים של דודה. דודה הייתה קפדנית, לא חסכה במכות על כל טעות. פעם אחת תמר הוציאה חולצה, ובידיה נראו צלקות ישנות. “מה זה?” שאלתי. “זה כשניסיתי להרים פרה והיא נמשכה לשדה”, סיפרה.
היא סיפרה גם על ביקורים לקברות, על כך שמישהי ניסתה להרוג אותה, היא נאלצה להימלט. דודה נישאה ללא אהבה, והורתה לתמר נישואין עם בחור בשם יואב, בן עשר שנים מבוגר ממנה, בעל כסף. בתיו של הישן נשארו בחיים, ותמר נותרה אלמנה.
בתקופה ההיא, מריה הייתה מובילה בחווה, אך לא אהבה את בעלה. הוא היה מרוצה מבחורה צעירה שמבקשת לשרתו, אך לא הרגיש דבר עמוקה.
בזכרוני, מריה נראתה אז בת חמשים, שערה חום עדין, עיניים כחולות כמו שמים רחוקים, ותלתלים שמגיעים עד המותניים. היא הייתה יפה משגעת, והבעל גאה בה, אף אם ברגעים קשים רדף אחר תמר במילים קשות.
הקציר היה קשה, והמלחמה החליטה להפסיד. יואב נלחם בחזית, והיום שבו נפרדו, עמדתי בתחנה רואה את הרכבת שיצאה, ולא יכולתי לשחרר את יואב. עיניו של רות היו מלאות געגועים ואהבה שלא ניתן לתאר במילים.
זיכרוני מתארת איך רצינו לרדת מהרכבת, אמהות, נשים, אהובות רוצו להגיע אליו, והיו לי כמה שניות לראות את פניו. יואב היה גבוה, שערו חום כהה, ועיניים חומות. בזמן הפרידה ראיתי בחשכה שהעיניים שלו הפכו לשחורות מהכאב.
הגענו למרתף, חפצנו על בריח עץ בירק, והקמנו את הסוד של הבית שצמח סביבנו. הוא ניגן על כינור, והקול שלו היה חזק כמו רעם.
הכול עברו שנים, ולפעמים מגיעים מכתבים. מריה חיכתה למכתב של יואב, וביום אחד היא רצה למכתב, אך הדוכסית ווליה, שליחת הדואר, אמרה שאין מכתב. אחרי כמה קטעי מילים וחרדות, ווליה הרימה את המכתב והעבירה למריה.
היא קראה את המכתב, לבה נרעד, והבינה שהמכתב נכתב לפני שלושה חודשי שלפני מותו של יואב. המילים נכתבו באהבה עדינה, מתארות איך הוא מתגעגע לאשתו ולבנו, איך הוא חולם על התפוח מהתפוחייה שלהם, על הרוח שמלטפת את פניו, ועל נשמתו של תמר שנראית כזוהר שמיים.
מריה קראה בקול רם:
״שלום, אהובתי, אשת חיי!
יודע שאני שלחתי מכתב אתמול, אבל היום הלב שלי רוצה לכתוב לך שוב…״
היא נחשפה מהדמעות, ידיה רטובות, וביתנו נחרש ברוגע של זיכרון.
היום אנו עומדים על סף ההיסטוריה של הכפר שלנו, האדמה, העצים, והבית שהקמנו יחד. העצים העתיקים של האבות שעדיין משחררים עלים, והקול של יואב מהדהד ברוח.
בין אם היום אנו זוכרים את יוסי, מריה, תמר ויואב, או כל אחד מהדורות, השירים, האהבות והפציעות נמשכות. אהבתם של אלה שלא נפרדו במילים נשארה קבועה, והלב שלנו עדיין מתבונן בצלילי הזיכרון, כשאנו מתבוננים בעץ האורן הישן, מביט על שבילים השכורים שמול המגדלים של ביתנו.
