נרשמתי ליומנים
כשהחלטתי להינשא בשנית, בני עידו וכלתי רותי, פשוט נדהמו מהבשורה ולא ידעו איך להגיב.
אתם באמת חושבים שזה נכון להפוך את החיים בכזו דרמטיות בגיל הזה? שאלה רותי והסתכלה על עידו.
אימא, למה לעשות צעדים כאלה קיצוניים? התבגר עידו, קצת עצבני. אני מבין שאת הרבה שנים לבד ושהקדשת לי את חייך, אבל להתחתן עכשיו? זה נראה לי מיותר.
אתם צעירים מכדי להבין, עניתי להם בשקט. אני בת שישים ושלוש, מי יודע כמה נשאר לי, ואני זכאית להיות עם זה שאני אוהבת את שארית חיי.
לפחות אל תמהרי לחתום על הכול, ניסה עידו לשכנע. את הרי מכירה את אליעזר רק כמה חודשים וכבר את מוכנה להפוך את כל החיים שלך.
בגיל הזה אסור לדחות ולהפסיד זמן יקר, חשבתי בקול. מה כבר יש לדעת? הוא בן שישים וחמש, גר עם הבת והמשפחה שלה בדירה מרווחת בתל אביב, מקבל פנסיה יפה, יש לו גם חלקה במושב.
ואיפה אתם תגורו? תהה עידו. אנחנו חיים יחד כאן, אי אפשר להכניס עוד מישהו הביתה, פשוט אין מקום.
אל תדאגו, אליעזר לא רוצה את המ”ר שלנו, אני אעבור אליו, הסברתי. הדירה שלו גדולה, הסתדרתי עם הבת שלו, כולנו אנשים בוגרים, אין מקום לריבים.
עידו היה מוטרד ורותי ניסתה להרגיע אותו ולהסביר את הקטע שלי.
אולי פשוט קיבלנו הכול כמובן מאליו? שאלה. ברור שזה נוח לנו שאת כאן, עוזרת ושומרת על נועה, אבל זכותך לחיות את חייך. אם יש לך הזדמנות, אסור לנו לעמוד בדרך.
אבל למה חתונה? לא מספיק לחיות יחד? שאל עידו. אני לא צריך לראות אותך בשמלת כלה ועולם עולה על גדותיו.
הם אנשים מהדור הישן, ככה הם מבינים ביטחון, ניסתה רותי להסביר את הצד השני.
התחתנתי עם אליעזר, אותו הכרתי במקרה ברחוב, ובתוך זמן קצר עברתי לגור אצלו. בהתחלה הכול התנהל בסדר, המשפחה קיבלה אותי, בעלי היה עדין, ואני בכלל הרגשתי שזכיתי לחיים שמחים בגיל שלי. אבל מהר מאוד, החיים החדשים התחילו להראות סימנים אחרים.
אולי תכיני לנו מוקפץ לארוחת ערב? ביקשה בתו, שירה. אני שוקעת בעבודה ואין לי זמן, לך דווקא יש פנאי בבית.
הבנתי את הרמז ולקחתי אחריות על המטבח, מה שגרר גם קניות וסידור, כביסה, ואפילו נסיעות למושב.
עכשיו, כשאנחנו נשואים, החלקה מושבית זורמת גם אלייך, אמר אליעזר. לבת ולחתן אין זמן לטפל, והנכדה קטנה, נעשה הכל לבד.
לא התווכחתי, אהבתי את הרעיון של משפחה גדולה, עוזרת ותומכת, משהו שלא היה לי עם בעלי הראשון שהיה עצלן וטיפוס מתעתע, ולבסוף עזב אותי כשעידו היה בן עשר. עשרים שנה עברו, לא שמענו ממנו.
הפעם, הכול הרגיש נכון. כל העבודות לא הכבידו, להיות חלק ממשפחה אמיתית זה מה שחלמתי עליו.
אימא, את הרי לא בנויה לעבודה על קרקע במושב, ניסה עידו לשכנע. אחרי כל נסיעה הלחץ דם שלך בטח משתולל, את באמת צריכה את זה?
בטח, זה בריא וגם כיף. כאשר נקטוף ירקות, נדאג לכולם ונחלק.
ובכל זאת, לעידו היו ספקות. חודשים עברו ואף אחד מהמשפחה החדשה לא הזמין אותם אפילו לקפה. עידו ורותי ניסו לארח את אליעזר, הוא בכל פעם תירץ שהוא עסוק, עייף או לא מספיק לו הזמן. לבסוף הם ויתרו וקיבלו שקשרי משפחה לא ממש מסקרנים את הצד ההוא. דרישתם היחידה הייתה לדעת שאני מאושרת.
בהתחלה באמת הכל נראה טוב. אבל המטלות הלכו ותפחו אליעזר במושב מגיש יד על הגב או מתלונן על הלב, ואני עושה את העבודה, אוספת ענפים, מנקה עלים ומסיעה פסולת.
שוב מרק עוף? עיקם את הפה החתן, אדם. אכלנו את זה אתמול, חשבתי שתהיה הפתעה.
לא היה לי זמן לקנות ואני עייפה, הכנתי רק מה שהיה, נימקתי. כל היום שטפתי וילונות והחזרתי למקום, הראש מסתובב, הייתי חייבת לנוח.
אני ממש לא אוהב מרק עוף, דחה אדם את הצלחת.
אל תדאג, מחר איילה תשמח עם סעודה שבאמת תרשים, מיד קפץ אליעזר לעזרתי.
למחרת עמדתי כל היום במטבח, הכל נאכל תוך חצי שעה. ושוב נאלצתי להישאר לסדר. כל הביקורת נהייתה שגרתית, בוויכוח אליעזר תמיד נטה לצידם של שירה ואדם.
אני לא ילדה יותר, גם לי מגיע לנוח, למה אני אמורה לעשות הכל לבד? הצלחתי להגיד ברגע של תסכול.
את אשתי, את אמורה לשמור על הסדר, נזף אליעזר.
כאשתך יש לי לא רק חובות, גם זכויות, דמעות זלגו מעיניי.
נרגעתי ושוב ניסיתי להנעים לכולם, אבל יום אחד שנשברתי לגמרי. שירה ואדם עמדו לצאת לחברים והחליטו להשאיר את הנכדה איתי.
שהילדה תישאר עם סבא או שתבוא איתכם היום אני הולכת לנכדה שלי, אמרתי.
למה שנצטרך לתאם הכל איתך? התערבה שירה בכעס.
אתם לא צריכים, אבל גם אני לא חייבת לדבר. לנכדה שלי יש יום הולדת, הודעתי לכם כבר בתחילת השבוע. אפילו לא התייחסתם, עכשיו אתם רוצים להשאיר אותי כבולה בבית?
זה לא בסדר, כעס אליעזר. לשירה יש תוכניות, ולנכדה שלך לא יקרה כלום אם תבקרי אותה מחר.
גם לא יקרה כלום אם נלך יחד אל הילדים שלי, או שתישאר עם הנכדה עד שאחזור, עמדתי על שלי.
ידעתי שלא יצא טוב מהחתונה הזאת, לחשה שירה בעצבים. גם הבישולים לא משהו וגם הניקיון לא מספק, בסוף את חושבת רק על עצמך.
באמת חושב כך גם אתה, אחרי כל מה שעשיתי פה? שאלתי את אליעזר. תגיד בגלוי, חיפשת אישה או עוזרת בית?
את לא מתנהגת נכון, את תולה בי אשמה, השיב באי נוחות.
אני רק רוצה תשובה פשוטה, מגיע לי לדעת.
תעשי ככל שתחפצי, אבל בבית שלי יש ציפייה מהאישה למה שעליה לעשות, התמקד אליעזר.
אז אני פורשת, עניתי, והתחלתי לארוז.
תקבלו בחזרה סבתא לא-מוצלחת? סחבתי את התיק והמתנה לנכדה שלי. הלכתי להיות כלה, חוזרת להיות אימא וסבתא, אל תשאלו כלום, רק תגידו: תקבלו?
ברור! קפצו עידו ורותי בשמחה. החדר שלך מחכה, אנחנו מאושרים שחזרת.
אתם מאושרים באמת? ביקשתי לשמוע את המילים.
למה עוד אנשים שמחים לראות משפחה? התפלאה רותי.
שהחיים פה באמת שווים. פה אני לא שפחה, אלא אמא, סבתא, חמות וחברה חלק אמיתי מהמשפחה. אני חזרתי סופית, פתחתי תיק גירושין, ולא מנסה לחשוב על מה שעברתי. למדתי ששלווה אמיתית מגיעה רק כשאוהבים ומכבדים אותך לא משנה איפה תשים את הראש, אלא איפה הלב שלך מרגיש בבית.
