נמאס לי, די, אני עוזב! כמה אפשר!
נמאס לי, הכל נגמר, אני עוזב! כמה אפשר! הילד, העייפות האינסופית שלה, שוב “תעזור לי, תעזור לי”… ואני רוצה לצאת, כמו פעם! אני רוצה אהבה! אני עובד!!! סוף סוף! רוצה להגיע הביתה לאשתי, לאישה שלי… עכשיו אגור אצל חבר, אחר כך אמצא מישהי צעירה… אה… ישבתי אז ליד ההגה, חושב על כך שהיום זו הייתה הנקודה האחרונה ביחסים שלי עם נעמה, אשתי, מעשן בעצבנות.
הסיפור שלנו, שלי ושל נעמה, עתיק כימי הבריאה. הכרנו, התאהבנו עד כלות, התלהבות, שוכחים מלהישמר, ואז אחרי כמה חודשים היא הראתה לי את הבשורה שתי פסים. “ברור, תלדי, נסתדר,” אמרתי בביטחון וכולם אמא, אבא, סבתות הנהנו בהסכמה, “נעזור, רק תלדי…” אחר כך חתונה, לידה, דמעות של אושר בן! … ואז הכל… החיים השמחים והקלים נגמרו; אשתי הפכה לאמא עייפה, תמיד עם פיג’מה, שיער לא מסודר, הצרחות של הילד גם בלילה, “תעזור לי, תעזור לי” שלה כל הזמן… לאן נעלמה הילדה שלי? המשפחה נעלמה מיד נשארנו לבד עם ההורות הזאת…
“אני לא מוכן!” אמרתי היום לנעמה, וסגרתי את הדלת בפניה, עם הילד הבוכה בידיה.
חריקת בלמים… פתאום, הופיעה לפני המכונית דמות כפופה וחשוכה.
“מה, נמאס לך מהחיים?” קפצתי מהאוטו, התקרבתי אל הדמות.
הזקן במעיל עמד, הסתכל עלי בעיניים עייפות ועצובות, ולחש:
“כן”.
לא ציפיתי לתשובה כזאת, נבוכתי:
“אבא, צריך עזרה? משהו חסר?”
“אני כבר לא רוצה לחיות”.
“מה אתה מדבר, בוא, אסע אותך הביתה, תספר ליאולי אוכל לעזור”. לקחתי את ידו של הזקן, והולכתי אותו בזהירות לאוטו.
“נו, ספר לי, אבא”, הדלקתי סיגריה.
“זה סיפור ארוך”.
“אני לא ממהר”.
הזקן הביט בי, הסתכל על התמונה שתלויה בלוח של האוטו.
“חמישים שנה עברו מאז שפגשתי את אהובת לבי, התאהבתי מייד, הכול הלך מהרמשפחה, בן, יורש… חשבתי שזהו, האושר בידינו! אבל אני רציתי כמו פעם אהבה, התלהבות, נעורים. אשתי הייתה עייפה, ילד קטן, עבודה, השלכתי עליה הכל, לא עזרתי… במשרד הכרעתי אישה, התחיל בינינו רומן… אשתי גילתה, התגרשנו. עם אותה אישה לא הסתדר כלום, לא התרגשתי, טיילתי חופשי. אשתי נישאה שנית, פרחה, הילד קרא לבעלה ‘אבא’, ואנילא היה אכפת לי”.
“ומה איתך?” שאלתי בדאגה, מדליק סיגריה נוספת.
“אני? טיילתי מספיק, נשארתי לבד, בלי משפחה, בלי אישה, בלי ילדים. והיום, לבן שלי יש יום הולדת חמישים, ניסיתי לברך אותו והוא סגר לי את הדלת בפרצוף”, הזקן בכה, “אני עצמי גרמתי לזה. אמר לי, ‘אתה לא אבא שלי, לך תטייל הלאה!'”
“אז לאן לקחת אותך עכשיו?” התחלתי להכות בכף על ההגה.
“ליד פה אני גר, פה, סע הלאה, אל תדאג לי…” הוא יצא מהאוטו והלך לעבר בניין גבוה ליד הדרך. הביטחתי שהוא נכנס ועמד רגע, ואז נסעתי לדרכי. נכנסתי לסופר, קניתי פרחים.
“סלחי לי, סלחי”, אמרתי, נכנס הביתה, ברך על ברכיי מול נעמה הבוכה, “קחי מנוחה, אהובה”.
לקחתי ממנה את הבן, נכנסתי לחדר אחר, נדנדתי אותו ושר בקול צרוד: “צעצועים עייפים נרדמים…”
הבן, מופתע, נרדם מהר, שם את ידו הקטנה על ליבי המתרגש. הסתכלתי עליו בהתרגשות: “אני רוצה לראות אותך גדל, אני רוצה לשמוע ‘אבא'”.
“עוד פעם הצלת טובע?” פגשה אותי סבתא בכניסה לבית, עם חיוך, כשזקן שלה עמד לידה. הוא חייך, תלה את המעיל.
“כן, צריך להחדיר כמה אמתים לצעירים”.
“ואיך אתה מרגיש אותם, מי צריך עזרה?”
“כשהייתי בגילם בעצמי הייתי צריך עזרה…”
“בוא לארוחת ערב, מציל, אגב, מחר יש יום הולדת לבן שלך, אין שום ‘טובעים’ בערב”, אמרה לו באהבה.
“לא שכחתי, איך אפשר לשכוחחמישים שנים ליורש שלנו, לאהבה שלנו, אי אפשר לשכוח כזה דבר”. הזקן חיבק את אשתו, והלך איתה למטבח, מחייך…
