ניקיתי את הבית, התלבשתי יפה, ערכתי שולחן – אבל אף אחד לא הגיע. אבל על הבת והחתן חיכיתי עד הסוף.

כשהייתה עדי בת שש, אשתי נפטרה. מאותו רגע, כל עולמי השתנה. בהלוויה נשבעתי בפניה שאדאג לבתנו ואוהב אותה פעמיים גם בשבילי וגם בשבילה עד יומי האחרון. עדי שלי הפכה לנערה חכמה. למדה היטב, עזרה לי בבית, ובישלה כמו אמא שלה: טעמים שלא ניתן לשכוח, פשוט ללקק את האצבעות.
עם הזמן, עדי התחילה ללמוד באוניברסיטה. שם הציונים שלה ירדו, אבל זה לא היה חשוב לי היא גם עבדה במקביל והמשיכה לתמוך בי בבית. לאחר מכן, עדי הכירה את יובל, ולא עבר זמן רב עד שהביאה אותו להכיר אותי. הוא נראה לי בחור טוב ושמחתי מאוד כשבישרו לי שבחרו לגור איתי אחרי החתונה.
דווקא אחרי החתונה, הכל התחיל להסתבך. יובל הפך להיות גס רוח, פוגע בי בצעקות ובמילים לא נעימות
לכן, כשעדי הציעה שנמכור את הדירה שלנו בת שני החדרים ונקנה דירה גדולה יותר בתל אביב, שמתי תנאי אחד: הדירה חייבת להירשם על שמי. יובל מיד התפרץ וטען שאני לא סומך עליו. לא הסתתרתי מאף אחד אמרתי להם בצורה ברורה: אני זקוק לביטחון, שלא אגמור ברחוב בזקנה שלי. כשלא אהיה, הדירה תהיה שלכם ותוכלו לעשות בה כרצונכם.
עדי ויובל ארזו חפצים, קיללו אותי לעיתים וקצת אחרי זה עזבו לדירה בעיר.
מאז, עדי כאילו שכחה מקיומי, אבל בלבי עדיין קיוויתי שיום אחד תבין אותי ותפסיק לכעוס. כמה חודשים אחרי המריבה מלאו לי שישים. הייתי בטוח שעדי תפתיע אותי, אז ניקיתי את הבית, בישלתי את המאכלים שהיא הכי אוהבת, התלבשתי יפה וישבתי לצפות לה. שעות ישבתי ליד השולחן, מסתכל על השער, מחכה שיתפתח ואולי אראה שוב את עדי. המתנתי לה עד שעות הערב, ואז החלפתי בגדים, הלכתי לישון, השארתי את כל האוכל מונח על השולחן, דיברתי עם התמונה של אשתי ובכיתי, עד שנרדמתי מבלי לשים לב. האם עדי כל כך נעלבה ממני, עד שלא רצתה אפילו להרים טלפון לאחל לי מזל טוב? או שאולי קרה לה משהו? לא יעלה על דעתי שעדי שלי באמת יכולה לשכוח את אביה הזקןבבוקר שלמחרת, כשפירורי עוגה יבשים עדיין נקבצו לצלחת ועשן הקפה הקר חיפה על ריח הלילה, נשמע דפיקה שקטה בדלת. פתחתי, ולפניי עמדה עדי, עיניה דומעות, בידיה תבנית עוגת גבינה בדיוק כמו שאמא שלה הייתה מכינה.
“סליחה, אבא,” לחשה, “רציתי לבוא אתמול… ורבתי עם יובל. הוא לא רצה, ואני הייתי עקשנית ומפוחדת. אבל כל הלילה חשבתי עליך, עלינו.”
לא עניתי. רק חיבקתי אותה חזק, והיא הרפתה את העוגה ונשענה לי על הכתף, כמו כשהייתה ילדה קטנה. שנינו בכינו, ובפעם הראשונה מזה שנים אלו היו דמעות של סליחה.
הבאתי שני מזלגות, הנחתי אותם על השולחן שליד שאריות האוכל מהיום הקודם, וסוף סוף ישבנו יחד, טועמים מתרופה עתיקה של זיכרון ושל אהבה חוזרת. השמש העירה את המטבח באור זהוב, וידעתי אולי העולם השתנה, אבל הלב של אבא לא עוזב לעולם.