יומן אישי יום רביעי, 20:05
הלילה חזרתי סוף סוף הביתה מהמרפאה בשמונה בערב, כמו בכל יום ארוך ועמוס. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת, וכהרף עין מילא את הבית בכי ילדה.
נאנחתי והמשכתי ישר לסלון. שירה ונמרוד, הבת שלי והחתן, ישבו מול הטלוויזיה והדירה שלי? כמו זירת קרב: צעצועים פזורים על הספה, במיטה ועל הרצפה, עטיפות חטיפים וקליפות תפוחים לצד עצמות עוף. בקבוקי שתייה ריקים פזורים, בגדים מלוכלכים משתלשלים מהכיסאות, ועל אחד מהם מישהו השאיר חיתול משומש חצי סגור.
החום והמחנק בסלון היו כבדים, והריח… איך לומר, לא סימפטי במיוחד. הדבר הכה בי במלוא עייפותי.
רק יהל הבת שלי בת השנה, רצה אליי ברגליים מדדות, צוחקת בכל פה, וחיבקה אותי בחוזקה. בשביל רגע כזה, אני חיה.
מיהרתי לפתוח חלון כדי להכניס קצת אוויר רענן, ואז חציתי במהרה למטבח. הרגשתי איך הדכדוך שלי מתעצם מרגע לרגע. כלים מלוכלכים מציפים את הכיור, פרוסות לחם ישן ותה שנשפך על השולחן, ומתחתיו – שברי כוס זכוכית.
מישהו שבר את הספל האהוב עליי – זה שבעלי המנוח נתן לי לפני שנים. כואב הלב.
בתנור הייתה מונחת מחבת עם קציצות שרופות, והמקרר ריק כמעט לגמרי. מישהו אפילו לא טרח לקנות מצרכים.
פתאום פורצת שירה למטבח, מנשקת אותי לעין, ומבלי למצמץ זורקת:
“אמא, אם כבר הגעת הביתה, אז אנחנו יוצאים. אני הולכת להתארגן האכלתי את יהל לפני שעה.”
“לאן אתם הולכים?” שאלתי, מבולבלת.
“לאן? לקולנוע, ואחר כך אולי לבית קפה. אה, ותביא לנו קצת כסף, אין לנו מספיק. בבקשה.”
מהסלון נשמע קולו של נמרוד:
“אילנה, את יכולה להכין מחר מרק ירקות כמו שראיתי בטלוויזיה? בא לי ממש! וגם איזה סלט רענן. אה, קנית קפה? כבר אי אפשר בלי.”
“ומי ישמור על יהל?” שאלתי אותם בשקט. “אני עובדת כל היום, אפילו לא הספקתי לאכול. אני עייפה ולא מסוגלת יותר. למה לא תיקחו את יהל אתכם?”
“אמא, צריך גם לנוח קצת מהילדה. את לא מבינה אנחנו עוברים תקופה קשה בזוגיות, ופסיכולוגים אומרים שחייבים לבלות קצת לבד. גם את הרי מתגעגעת אליה!”
לא עניתי מיד, ושירה כבר נעלמה לחדר. כעבור דקות ספורות, הזוג יצא והשאיר לי את יהל הקטנה.
ישבתי על השרפרף במטבח, מותשה עד עמקי העצמות, ודמעות זלגו לי בלי שליטה. לפעמים אני מרגישה כאילו כל הבית הזה מכביד עליי, הפכתי למשרתת, למקור כסף ונוחות בלבד.
הראש שלי פועם, הגוף מתחנן למנוחה. יהל דווקא החליטה שהערב היא רוצה לשחק, ולא לחשוב על שינה. הייתי חייבת לבשל ארוחת ערב בכלל לא אכלתי כל היום וגם לסדר את כל הדירה.
הרגשתי כאילו סיימתי מלחמה. ראשי עלה על גדותיו, יצא ממני הכוח.
… שירה ונמרוד גרים אצלי כבר שנים. לפני כן הייתה לי דירה רגועה במרכז רמת גן. הם אמנם שכרו דירה, אבל באיזה רגע בעל הבית סילק אותם פתאום, והם עברו אליי. שירה הבטיחה שזה “לכמה חודשים”. סיפורים לא חסרו: דירות יקרות, רחוקות מהעבודה, לא משהו…
ואז פוטר נמרוד מהחברה שבה עבד, בטענה שפיטרו אותו בגלל קולגות שדקרו בגב לדברי שירה. הוא לא ממש מיהר לחפש עבודה חדשה. רק ישב בבית.
הם התקיימו מהשכר הדל של שירה. ואז הסתבר שהיא בהריון וההריון לא היה קל. תרופות יקרות, ביקורים תכופים לרופאים ובדיקות הכל נפל עליי. עבדתי כמומחית אורתופדיה בקופת חולים, אחר הצהריים גם במרפאה פרטית, רק כדי לשרוד.
הם לא קונים כלום, לא משלמים חצי שקל על חשבונות, לא דואגים למוצרים בסיסיים ולא יודעים מהי חסכנות. האוכל חייב להיות טעים, מגוון, וגם פירות וקינוחים. כל הזמן.
פחדתי להעיר להם. פחדתי להעליב את בתי היחידה. אישה בהריון אינה גורשים מהבית, לא בארץ, לא בלב של אם עברייה.
לפתע נשמע צלצול פעמון הדלת. מיכל, חברתי הוותיקה, עמדה מולי בלי הודעה מוקדמת. איך אני יכולה להכניס אותה לקופסת הג’ונגל הזו? אך פתחתי את הדלת.
חייכתי חיוך חלש והזמנתי אותה למטבח. מיכל תמיד הייתה לצדי ותמיד ידעה הכל גם על המצב ההזוי שנקלענו אליו מאז ששירה ונמרוד עברו אליי.
היא תמיד ניסתה לשכנע אותי להציב גבולות, להוציא אותם מהדירה. אבל לא העזתי לפעול כך.
מיכל לא אמרה מילה. פשוט פתחה את המקרר, הוציאה ביצים ושמנת, רחצה את המחבת ושמה על הגז לאומלט. כל אותה עת יהל כבר נרדמה על ברכיי בשקט. נשאתי אותה בזהירות אל מיטת ההורים, חזרתי למטבח וזללתי את הביסים הראשונים של הארוחה.
מיכל אמרה בלחש: “תגמרי, את חייבת לאכול. לא אכלת כלום כל היום, רואים עלייך. את מתמעטת, את לא נחה מספיק.”
ואני לחשתי איך אוכל להעיף אותם? לאן ילכו, עם ילדה קטנה על הידיים? אני האמא, אני לא מסוגלת.
“די, הם פשוט סוחטים ממך כל טיפת כוח,” אמרה מיכל, “כל עוד נוח להם, לא יזוזו. הגיע הזמן לשחרר אותם, לפחות לטובתך. ואני מבטיחה: אם את לא מדברת איתם אני אתערב.”
הבנתי שהיא צודקת, הבטחתי לנסות. מיכל נשארה איתי, סידרה את המטבח, עשתה לי עיסוי קצר ורתחה מים לתה קמומיל.
כששירה ונמרוד חזרו הביתה, השעה הייתה כבר 23:00. ישבנו כולם בסלון.
שירה, בקור רוח: “ערב טוב, מיכל,” גלגלה עיניים.
“מהר הביתה?” עקצה מיכל. “יכולתם לבלות עד הבוקר.”
“שירה, תעירי את נמרוד ותתיישבו,” אמרתי, הפעם בקול ברור. “צריך לדבר.”
“קרה משהו?” שאל נמרוד במעין דאגה.
“קרה,” עניתי בשקט. “אתם מחפשים לעצמכם דירה. יש לכם שבוע לארגן הכול, ואני דורשת שעד אז תעזבו. אתם צעירים, הגיע הזמן לאחריות. אצלי כבר לא גרים.”
“אמא, איך את עושה את זה?” שירה התפרצה, “לאן נלך, אין לנו עבודה או כסף, אני בחופשת לידה! את זורקת אותנו לרחוב?”
“אתם אנשים בוגרים,” אמרתי חרישית, “אם אפשר להביא ילדה, אפשר גם לגדל אותה לבד. לא אשא מעמסה על כתפיי לעד. מה יהיה אם מחר אחלה או אעזוב את העולם? הגיע הזמן שתראו חיים אמיתיים בעיניים.”
“שירה, תירגעי,” התערבה מיכל. “לא מדברים ככה לאמא. לכו לחשוב רגע.”
נמרוד פרץ בזעם: “את הורסת לנו את החיים, מיכל! מה את דוחפת את האף שלך? לכי תטפלי בחיים שלך!”
בסלון השתתקנו רגע, כשרעם בכי של יהל פרץ מהחדר. שירה ונמרוד יצאו לטפל בילדה. מיכל הידקה את ידי “אני פה בשבילך”.
כעבור שבוע הם עזבו. הפכתי בעיני בתי לאויבת הכי גדולה שלה. כל מה שעשיתי נשכח ברגע. אני מנחמת את עצמי לפעמים צריך להעמיד גבול, אחרת האהבה נשברת במקום להיבנות.
אני יודעת שפעלתי נכון. ובינתיים מאחלת ומקווה, שיום אחד היא תבין שלא עשיתי זאת מרוע אלא מאהבה, למענה. לעיתים דווקא בעזרת סף, אנחנו מצילים את משפחתנו מלהישאר באותו בור לנצח.
