“נו, אם את כל כך חכמה תתרגמי!” צחק המנהל, כשהשליך את החוזה לעבר המנקה, וכעבור שבוע כבר ארז את חפציו ויצא בשקט.
ליאת הביטה בעיקשות על סימן הסוליה שנמרח על הרצפה שזה עתה שטפה במסדרון של מפעל “אורחיים” שבחולון. בגרונה עלה טעם מוכר של אקונומיקה וסבון זול, והריאות שלה כבר ספגו את כל הארומה הזאת. היא הייתה בת שלושים ושתיים, וחמש השנים האחרונות של חייה נמדדו לפי מספר הקומות השטופות והדלי הממולא.
“ליאת, מה קפאת?” קולו של מנכ”ל “אורחיים”, אליחי שטרן, חתך את השקט כמטרונום. “בעוד עשר דקות האורחים מגרמניה נכנסים לחדר הישיבות שלא תישאר גרגר אבק!”
ליאת הזדקפה בלי להוציא הגה. היא כבר למדה להיות שקופה. איש במפעל הזה לא ידע שמתחת לחלוק העבודה הכחול מסתתרת נפש שפעם קראה היינריך היינה במקור והייתה בדרכה לקריירה של משפטנית בינלאומית. אבל החיים התרסקו בפשטות: התקף לב של אמא, כיסא גלגלים, חשבונות שטרפו את הדירה והחלומות. עכשיו הגרמנית שלה העלתה אבק, מוסתרת מאחורי לוחות משמרת.
בחדר הישיבות היה חום. על השולחן הגדול והמבריק, זה שליאת הבריקה עד זיור, שכבה תיקייה עורית ויקרה. הדף העליון היה מלא באותיות זרות, בשפה שלא שמעה שנים.
“Vertrag über die Übertragung von Anteilen…” המילים התגלגלו במוחה ויצרו משמעות. היא קפאה, קוראת בין השורות: זה אינו סתם חוזה, אלא פסק-דין מוות למפעל. אליחי שטרן ביצע מהלך טכני להברחת נכסי המפעל, והותיר לקבוצת העובדים רק חובות ומשכורות שלא ישולמו.
“מה את מחפשת, בקיאה באותיות?” שטרן נכנס בחיוך עקום, מעופף על ניחוח בושם יקר וקוניאק. לידו הלך המהנדס הראשי, עומרי כהן.
ליאת עמדה, מבטה ניטע בעיניו, והשפלה הוותה בה שוב חוט של כבוד, כאילו קמה לתחייה לרגע.
“יש כאן טעות, אליחי. בסעיף שתים-עשרה. הגרמנים יקבלו שליטה מיידית עם עיכוב בתשלום הראשון. אתה עומד לחתום על מסמך שמאפשר להעיף אותך החוצה בחודש הבא.”
שטרן קפא, פניו התכסו סומק חולני. הוא הסתובב למהנדס וחייך בזדון.
“שמעת, עומרי? יש לנו כאן יועצת משפטית במשרה חלקית. תסתכל עליה חלוק מלוכלך, דלי ביד, ועדיין מחלקת עצות!”
הוא התקרב אל ליאת, ריח הקוניאק והבושם נדבק לאפה.
“נו, אם את כזאת חכמה תתרגמי!” צחק, כשהטיח את החוזה ממש מולה.
“יאללה, חכמה. אם מחר בבוקר בשמונה אין על שולחני תרגום מסודר בעברית עם ‘התיקונים’ שלך את מחזירה את המפתחות ויוצאת לקבץ נדבות. כמה זמן אמא שלך ועוד תחזיק על לחם יבש?”
עומרי השפיל מבט, בעוד ליאת אוספת את התיקייה. היא הייתה כבדה, כמו חייה.
באותו לילה לא עצמה עין. ישבה בפינה של המטבח, ליד מנורת פלא עייפה. אמה, בחדר הסמוך, נאנקה בשנתה. לפניה היה החוזה והמילון הסטודנטיאלי הישן.
היא עבדה כל הלילה, בעקשנות. כל משפט, כל תרגיל משפטי התברר לה. היא ראתה כיצד שטרן לא רק מסבך עצמו, אלא גורר לעומק הבוץ מאות משפחות. הוא החביא בדוחות חובות סרק.
בבוקר, ליאת לא אחזה במגב. במקום, לבשה את שמלתה האחת והיחידה שחורה ומהודקת, שמורה למפגש עם פקידת סעד.
בדיוק בשמונה, נכנסה לחדרו של שטרן.
“הנה התרגום, אליחי. וגם עצה אל תחתום. יש סעיף שמטיל אחריות אישית על כל נכסיך.”
שטרן בקושי העיף מבט במסמכים. הוא נשף עשן מהסיגריה היקרה והפטיר בעייפות:
“תחזרי לנקות, יועצת. רק מחר עוד אין מי שישטוף את המדרגות. את משוחררת.”
ביום הבא נכנסה המשלחת. בראשם עמד מר שניידר פנים של אבן. הדיון התקיים בדלתיים סגורות. ליאת, שניקתה באותו זמן את הפאנלים במסדרון, שמעה כיצד קולו של שטרן נעשה דקני ולחוץ.
פתאום הדלת נפתחה בבת אחת. שניידר יצא, מחזיק ביד את הדפים שליאת הכינה אמש.
“Wer hat das geschrieben?” שאל בחומרה. “מי הכין את זה?”
המְתַרְגֵם הרשמי, בחור חיוור, גמגם. שטרן יצא בעקבותיו, מיוזע ומרוגז.
“זאת סתם עובדת ניקיון, מר שניידר, לא רצינית… אני אפטר אותה מיד!”
שניידר סימן לו להפסיק. נעמד מול ליאת, שעל ידה עוד בד היה רטוב.
“זו את?” שאל בעברית כבדת-מבטא.
“אני,” ענתה ליאת בגרמנית רהוטה. “ואם הייתי במקומך, הייתי בודקת היטב את סיכום החובות בנספח ד’. המספרים לא עפ”י המציאות.”
שטרן נדרך, פניו התעוותו. כמעט הרים יד, אך שניידר עצר אותו.
“די,” אמר בשלווה. “חשדנו שמנסים לרמות אותנו. אבל הניתוח שלך הוכיח את חששותינו. מר שטרן, עורכי הדין שלנו כבר מכינים תביעה. לא רק שתאבד את העסקה אתה מאבד הכל.”
שניידר הפנה מבט לליאת וארך זמן הביט בידיה הסדוקות.
“אנחנו צריכים מישהי שמכירה את המפעל מבפנים ומבינה בחוקינו. ממנים ניהול זמני מסכימה לעבוד איתנו? דרוש לנו יועץ משפטי ישר.”
ליאת הביטה בשטרן. הוא עמד דבוק למשקוף, ספק עומד ספק מתפרק. בעיניו לא נותר דבר מהשררה רק פחד.
“אני מסכימה,” אמרה בשקט.
שבוע עבר. בחדר המנכל שררה דממה. ליאת ישבה ליד אותו שולחן שעבר שבוע מאז, לבושה בחליפה חדשה, שנקנתה מהמקדמה שקיבלה.
הדלת נדפקה בעדינות. עומרי כהן הציץ פנימה.
“ליאת… גב’ בן-מאיר…” גמגם. “שטרן כאן, לאסוף את חפציו. המאבטחים לא נותנים לו להיכנס.”
ליאת יצאה למסדרון. אליחי שטרן עמד ליד המעלית, קופסת קרטון בידו: כמה פסלים קטנים, תעודה ממוסגרת, חצי בקבוק קוניאק. כולו הזדקן בעשור, חולצתו משוכה, החזות היחידה שתמיד נראתה חזקה כעת רפויה.
הוא הביט בה, עז בלי כל זעם, רק ייאוש.
“תרגמת, אה?” מלמל. “מרוצה?”
“רק רציתי שהמפעל ימשיך, אליחי. שאנשים יקבלו את משכורותיהם, לא שאתה תקבל בונוסים על חשבונם.”
היא הנהנה לשומרים. הם אפשרו לו לעבור. שטרן נכנס למעלית, והדלת נסגרה, קוטעת את עולמו הישן.
ליאת חזרה למשרדה. ניגשה לחלון ובחנה את חצר המפעל. למטה, ליד השער, עמדה מנקה חדשה צעירה בחלוק כחול, מתרגלת להוביל מגב על הרצפה הבהירה.
היא הרגישה איך משהו מהודק בתוכה משתחרר סוף-סוף. רגלה החלה לרפות, והיא צנחה בכובד אל כורסה. זו לא הייתה ניצחון בקרב, אלא חזרה לעצמה.
היא שלפה את הטלפון וחייגה הביתה.
“אמא? זו אני. כן, הכל בסדר. מחר יבוא רופא אמיתי, מהמרכז. אל תדאגי. נסתדר. לא צריך יותר לחסוך על תרופות.”
ליאת ניתקה והביטה בניירת הגבוהה. עבודה רבה עוד לפניה. אבל הפעם הייתה זו עבודה שכדאי לקום בשבילה בבוקר.
