נשארו לי שמונה ימים עד החתונה שלי כשאבי עזב את העולם הזה. הוא נפטר בשנתו. הייתי בעבודה כאשר התקשרו אלי מבית החולים. אמרו שאין מה לעשות יותר. ישבתי על הרצפה במסדרון ולא ידעתי איך להגיב. אמא שלי הלכה לעולמה לפני שנים, והוא היה כל מה שנשאר לי. האישה שטיפלה בביתו מצאה אותו היה לה מפתח.
הייתי הילד היחיד שלו, הבן המפונק שלו. דיברנו כל יום. בכל בוקר התקשר אלי לשאול אם אכלתי ארוחת בוקר, ובערב אם חזרתי הביתה בשלום.
הימים הבאים היו כאוס מוחלט. שבעה, הלווייה, מבקרים שבאו לנחם. ישנתי שעתיים בלילה. כל הזמן הסתכלתי על הטלפון, כאילו אני מצפה להודעה ממנו, שיכולתי לענות עליה. ארוסתי, תמר, הייתה לצידי ביום הראשון, אבל אחר כך התחילה להתרחק, כאילו היה לה קשה עם כל האבל והעצב.
ביום השלישי אחרי ההלוויה היא כתבה לי: “אנחנו חייבים לדבר על החתונה.” עניתי לה שאני לא במצב, שאין לי ראש לזה. היא התעקשה. נפגשנו באותו אחר צהריים, והיא אמרה ישירות: “מה נעשה? הכול כבר שולם האולם, המוזיקה, השמלה, התפריט. אי אפשר לאבד את הכסף הזה.”
הסתכלתי עליה ולא יכולתי להאמין למה שאני שומע. אמרתי לה: “קברתי עכשיו את אבא שלי. אני באבל. לא מתאים לי חגיגות, ריקודים והרמות כוסית.” היא אמרה שהיא מבינה את הכאב שלי, אבל צריך להיות ‘מעשיים’, שאי אפשר לזרוק סתם ככה את הכסף.
אז קמתי מהכיסא וביקשתי לדעת כמה היא שילמה, כמה משפחתה שילמה וכמה אני שילמתי. הוצאתי את החסכונות ששמרתי לבית העתידי שלנו והחזרתי לה הכול עד השקל האחרון. הגשתי לה את המעטפה ואמרתי: “עד כאן. אני לא יכול להתחתן עם אדם שבזמן הכי קשה שלי חושב יותר על אירוע מאשר על הכאב שלי.”
היא שתקה. אחר כך התחילה לבכות, אמרה שאני מגזים, שאני פועל מהלב ולא מהראש ושאצטער על זה. עניתי לה שלא איבדתי קרוב רחוק, אלא את אבי היחיד שהיה לי ואם היא לא מבינה את זה, היא לא האישה שאיתה אני רוצה להקים בית.
ביטלנו הכול. הודענו לאורחים שאין חתונה. רובם הבינו, גם אם חשבו שאנחנו רק דוחים אותה. היו כאלה שאמרו לי שאני משוגע, שאפשר היה להתחתן ואז להתאבל. אני לא הייתי מסוגל. לא יכולתי לחייך לתמונות ולהרים כוסית.
עבר זמן. עברתי את התהליך שלי. מכרתי את הרכב של אבי, סידרתי את הבית שלו, סגרתי את הפרק הזה. לא מזמן גיליתי שתמר כבר נשואה לאחר. רק שנה אחרינו. ראיתי את התמונות ברשתות שמלה לבנה, אירוע גדול, חיוכים, הרמות כוסית.
לפעמים אני שואל את עצמי אם הייתי חד מדי, אם הייתי צריך לחשוב יותר. ואז אני נזכר באותו יום איך ישבנו זה מול זו והיא דיברה על כסף כשאני מתפרק מבפנים ומרגיש שצדקתי.
