הכול היה בסדר. הבדיקה באולטרסאונד הראתה שהתינוקת מתפקדת מצוין. אבל הלידה הייתה מורכבת במיוחד. נולדה לי ילדה, אבל עם לא מעט קשיים. כל כך מאתגר, שהרופאים התחילו לשכנע אותי לוותר.
התינוקת הייתה באינקובטור. כשבעלי הגיע לבקר, הרופא האחראי אמר לו שאין סיכוי שהילדה תחיה, שזה יהיה עול, אמר שעדיף לו לוותר, לא להרוס לעצמו את החיים. הוא חשב על זה הרבה, ובסוף החליט לוותר, לא אמרתי כלום הייתי מרוסקת.
אבל רגע לפני השחרור, הודעתי שאני לא מוותרת על הבת שלי. בעלי ארז את הדברים שלו ויצא מהדירה. חזרתי עם הילדה לדירה ריקה, התרוצצנו בין בתי חולים ורופאים, חיפשנו כל חוט של תקווה. ובסוף היו תוצאות.
אמהות רבות עם ילדים חולים נתנו לי תמיכה שלא תיאמן. יום אחד פגשתי בבית החולים גבר בשם צבי. הוא סיפר לי שהאישה שלו עזבה אותו לטובת אהוב צעיר ואין להם ילדים, אז כל יום הוא לבד.
צבי הסתכל על הבת שלי בחמלה כזו, שזה כמעט גרם לי לבכות. הוא עזר לי עם עצות, עם קשרים, אפילו עם כמה שקלים. התקרבנו כל כך, שבסוף לא רצינו להיפרד. התחתנו.
היום הבת שלי כמעט בריאה לחלוטין. היא אלופת ספורט. ולמשפחה הצטרף עוד בן: ילד קטן וחמוד.
