בְּחֲלוֹם מוּזָר
נעמה אחזה ביד דף הפניות לבדיקות, כאילו הדף הזה מסוגל להחזיק את המציאות שלא ניתנת לאחיזה. במסדרון של מחלקת ניתוחים עמדו כיסאות פלסטיק, ועל הקיר טלוויזיה דוממת, רק כותרות חדשות רצות בלי כל קשר לחיים שלהם. היא התרוממה כשהאחות פתחה דלת בחצי חיוך.
בני משפחת יעקב חיים? תגשו, בבקשה.
נעמה צעדה ראשונה וחשבה פתאום איך גל עומד ממש לידה. הוא לבש אותה גקט מיום קודם בלילה, תמיד עם הידיים בכיסים, כמנסה להסתיר רעד פנימי.
בחדר שכב אבא, יעקב, על מיטה גבוהה, רגליו תחת הסדין כפופות מעט, כמו תמיד כשהיה מתנהל במאבק על נוחות. מים על השידה, שקית עם מסמכים וחולצה מקופלת בקפידה. יעקב הביט בהם, מנסה לחייך אך חוסך בכוח.
נו, איך אתם? אמר בשקט.
נעמה התיישבה ממש בקצה הכיסא, שלא תכביד.
אנחנו כאן, הכול בסדר. עכשיו תעשה את זה ו… לא סיימה.
גל התכופף, כמו מנסה להסתיר את אבא באגף כתפו.
– אבא, תחזיק מעמד. נסדר הכול. אני אני אגיע מתי שצריך.
המילים מתי שצריך תלויות באוויר, ונעמה מרגישה ששניהם נאחזים בהן. הרופא דיבר אתמול יבש, קצת מדי פרטים. בכל שתיקה שמעה נעמה פחד. הדאגה הזו מחברת אותם, כמו דבק שאחר כך כמעט אי אפשר להסיר.
– גל, אמרה בלי לפגוש את עיניו של אבא, בוא נדבר אמת. עכשיו לא הזמן לריב. נסתדר, לא משנה מה. אתה לא נעלם. גם אני לא. אנחנו לא נוותר.
גל הנהן מדי חזק.
אני מבטיח, אני כאן. ואם צריך, אני אקח את זה עליי. שמעת?
הוא דיבר לאבא, אבל הסתכל על נעמה, כמו סוגר חוזה.
אבא בחן כל אחד בתורו. אצבעות יבשות, חמות, חובקות קצה של סדין.
בלי שבועות, לחש. רק אל תריבו.
נעמה רצתה להבטיח שמבוגרים הם, שמבינים הכול. במקום זה, הניחה ידה על יד אביה. הרגישה שאולי, אם תגיד את המילה הנכונה, הכול יסתדר.
נסתדר, אמרה. נעשה מה שצריך.
כשלקחו את יעקב על אלונקה, הצהרתם הפכה לסוג של קמיע. שניהם חזרו עליה בלב כדי לא להתפרק. נעמה שלחה לבעלה הודעת ווטסאפ קצרה: נתעכב, וכיבתה צלילים. גל התקשר לעבודה וסיפר שהוא לוקח יום על חשבונו, למרות שנעמה ידעה שגם ממילא המצב אצלו לא מזהיר.
הניתוח נמשך הרבה יותר ממה שאמרו. הרופא יצא עייף, הסיר מסיכה, אמר שעשו כל שניתן, עכשיו חשובות 24 השעות הראשונות. לא אמר הכול בסדר, ונעמה נתלתה בכל יציב.
התחזית זהירה, הוסיף. השיקום יהיה איטי. צריך טיפול, תרופות, בקרה.
נעמה הנהנה כנחקרת השיעור אסור להחסיר מילה. גל שאל על שיקום, זמנים, מתי יוכל הביתה. הרופא ענה שבהביתה לא בקרוב, גם בבית עבודה.
בימים הראשונים חיה נעמה במצב של להגיע לברר להביא לנסוע. למדה לוח ביקורים, שמות עובדות ניקיון, מספר החדר של הרוקחת. רשימת התרופות והכמויות תמיד אצלה בטלפון, אבל, ליתר ביטחון, העתיקה לדף טלפון מתרוקן, מחברת לא.
גל הגיע יום כן יום לא, לפעמים ערב, כשהיה כבר חושך. הביא פירות, מים, חיתולים חד-פעמיים כל מה שנעמה ביקשה. ניסה לדבר נמרצות, אבל מהר השתתק, כאילו פוחד להגיד משהו מיותר.
אבא שמר על כבוד. לא התלונן, רק לפעמים ביקש ליישר כרית או להעביר מגבת. כשכאב, עצם עיניים ונשם עמוק, כמו שלימדו אותו אחרי ההתקף לב ההוא. נעמה התבוננה בו חשבה שכבוד עצמי גם הוא עבודה קשה.
אחרי שבועיים העבירו את אבא לחדר רגיל, ועוד שבוע משוחחים כבר על שחרור. בתוך ההקלה זחלה בה בבת אחת בהלה: בבית, לוח הזמנים עליהם.
ביום השחרור באה נעמה עם בעלה במכונית, עם מקל מתקפל שמצאה אצל השכנה, ושקית בגדים טריים. גל הבטיח שיגיע עד הכניסה, לעזור להביא את אבא לקומה שלוש, בלי מעלית. הוא לא הגיע.
נעמה עמדה ליד הכניסה, מחזיקה מפתחות ושקית עם מסמכים. אביה ישב על הספסל, עייף מהדרך, מנסה לא להראות כמה קשה. בעלה של נעמה הביט שוב ושוב בשעון.
הוא תיכף יהיה, אמרה, אבל בתוכה עמד כבר החשד.
גל ענה לטלפון באיחור.
אני בפקק, אמר. פה הכל נעצר על הגשר. לא אספיק. אולי תסתדרו… somehow?
משהו לוהט עלה בה.
somehow? חזרה והשפילה קול. גל, אתה הרי…
אבוא בערב, קטע אותה. באמת. פשוט עכשיו אי אפשר.
נעמה לא התווכחה ליד אבא. שלושתם העלו אותו במאמץ הבעל, שכן שתפסה רגעית, והיא עצמה, מחזקת את המרפק של אבא. יעקב התנשף, שותק. בכניסה הביתה, פתחה נעמה אור, הניחה את התרופות על שידה, ונזכרה צריך להזיז את השטיח, שאבא לא ייתקע.
בערב הגיע גל. פרצוף אשם ושקית תפוזים.
איך אתם? שאל, כאילו לא היה שום דבר בבוקר.
נעמה הראתה לו את ההרשימות: כדורים בבוקר, כדורים בצהריים, זריקות כל יומיים, חבישות, לחץ דם. דיברה שטוחה, שלא תתפרק.
אני יכול בסופי שבוע, אמר גל. באמצע שבוע… אתה הרי יודע.
נעמה ידעה אצלו בעבודה יכולים בכל רגע להוריד לו משמרות. יש אישה, ילד בגן, משכנתא, פחד תמידי. גם לה ילדים בבית ספר, בעל עייף מחוסר נוכחותה, מנהלת שכבר מרמזת.
השבועות הראשונים בבית התנהלו בצפיפות של עננים נמוכים. נעמה קמה ראשונה: לתרופות, לחץ דם, דייסה בלי מלח שאבא מסוגל לאכול. אחר כך מעירה את הילדות, שולחת אותן לבית הספר, רושמת לבעל פתקים מה לקנות, ורצה לעבודה. בצהריים מתקשרת לאבא אכל? לא מסוחרר? אחרי העבודה עוברת בבית מרקחת התרופה, כמובן, חסרה; הרוקחת מציעה תחליף, ונעמה חוששת להחליף.
גל בא בשישי-שבת לאיזה שעתיים. מוציא זבל, קונה במכולת, יושב עם אבא בזמן שנעמה מבשלת אבל כל פעם בודק שעון.
אני צריך לזוז, אומר. יש לנו… עניינים.
נעמה הנהנה, בפנים משהו מתכווץ. ניסתה לא למדוד מי עשה יותר, אבל הספירה נכפית מעצמה.
בלילה אחד, אחרי שאבא נרדם, עמדה נעמה במטבח ושוטפת כלים. המים היו חמים מדי; האצבעות שורפות. בעלה שתק.
את לא מבינה שאי אפשר להמשיך ככה? אמר לבסוף. את גמורה. הבנות בקושי רואות אותך.
נעמה כיבתה את המים.
ומה אתה מציע? שאלה.
מטפלת. לפחות כמה שעות. או שגל יקח כמה ימים.
נעמה דימיינה את עצמה אומרת לגל מטפלת, וכבר שמעה אותו אין לנו כסף. היא בעצמה לא ידעה היו, אבל כל שקל כבר מתוכנן.
למחרת אבא ביקש שתעזור לו עד המקלחת. הלך לאט, נאחז בקיר, ונעמה מרגישה איך הידיים שלה רועדות. כשהתיישב על השרפרף במקלחת, הביט בה מלמטה.
את עייפה, אמר.
בסדר, ענתה.
בסדר זה כשלחייך לא בכוח.
נעמה הפנתה גב, שלא יראה את עיניה דומעות. התביישה בעייפות; כאילו בגדה בו.
חודש אחרי השחרור התברר ההתאוששות איטית מן הצפוי. אבא מסוגל להסתובב, אבל מתעייף. יש לעזור במקלחת, להזכיר לשתות מים, להעיר על תרופות. הוא מנסה בעצמו, אבל מתבלבל בחבילות.
נעמה ביקשה מגל להגיע ברביעי בערב אסיפת הורים לבת. גל הבטיח.
ברביעי, לא הגיע.
הודעה: לא יכול, הילד עם חום. נעמה קוראת מרגישה קריעה. לא יכלה להאשים ילד חולה, ובכל זאת כעסה פרצה לה.
היא לא הלכה לאסיפה. נשארה במטבח, הביטה במחברת של הבת שצריך לחתום, והרגישה שהחיים הפכו רצף צרכים של אחרים, היא עצמה נמוגה.
בשבת גל הופיע, כאילו כלום, והתחיל מיד לספר על הלילה עם הילד והחום.
אני מבינה, אמרה נעמה. באמת מבינה.
גל הביט דרוך.
אבל? שאל.
נעמה שלפה את המחברת.
אבל הבטחת. בבית חולים. אמרת שתהיה, שתיקח על עצמך. אתה זוכר?
המשפט נחת כמו אגרוף. גל מתוח.
אני בא, עוזר, לא? מה, בכלל לא?
אתה בא כשנוח. אני צריכה כשאני צריכה. מבין את ההבדל?
גל הסמיק.
חושבת שלי קל? שלא אכפת לי? גם לי משפחה, עבודה. לא יכול פשוט להיעלם.
ואני כן? קולה התנשא לפרוש ילדים, עבודה, בעל? לא לישון בלילה כי לאבא רע, וחיוך לבוסית בבוקר? אני כן?
מהחדר נשמע שיעול אבא. שתיקה נפלה. גל התקרב.
את זו שאמרה לא נוותר, לחש, קובל. לקחת עלייך, תמיד. את חזקה. ואחר כך באה בטענות.
נעמה הרגישה ריק בלב. פתאום ראתה עצמה איך תמיד לוקחת על עצמה, והכעס בא כשהשאר לא עומדים בקצב.
אני לא חזקה, אמרה. אני פשוט לא יודעת אחרת.
גל השפיל מבט.
גם אני לא. אז, בחדר, אמרתי שאקח על עצמי כי פחדתי שאחרת אבא… לא סיים.
נעמה התיישבה. ידיה רעדו.
אמרנו את זה מתוך פחד, אמרה. ועכשיו במסכת פחד אנחנו פוגעים זה בזה.
גל שתק. שיעול נוסף מהחדר, נעמה קמה לאבא. מצאה אותו מביט בתקרה.
רק על חשבוני אל תריבו, אמר ללא להסתכל.
לא רבים, שיקרה.
אבא סובב אליה ראשו.
אני שומע. ואיני רוצה להיות הסיבה לשנאה ביניכם.
נעמה התיישבה קרוב.
אבא, אין שנאה.
אז תסכימו, אמר. לא במילים. למעשה. כל אחד כפי כוחו.
בשבוע הבא קבעה תור במרפאה. הוציאה תור במד”א בתיאום, הדפיסה הפניה, סדרה הכל בתיקייה. גל הסכים להגיע כי השבוע שלה כבר לא חזקה לבד.
בחדר הרופאה דיברה נעמה על הבדיקות, שאלה שאלות. הרופאה לא הבטיחה פלאים וגם לא הפחידה. בסוף שאלה:
מי מטפל?
נעמה וגל הפנו מבט.
אני, אמרה נעמה.
וגם אני עוזר, הוסיף גל.
הרופאה הנהנה.
צריך תוכנית. לא גבורה. אפשר לבקש סיעוד, עזרה חברתית, יש שירותי מטפלת לשעות חלק מההוצאות מוחזרות. ודבר חשוב המטפלת צריכה גם מנוחה, אחרת תהיו בעצמכם מטופלים.
נעמה שמעה ברשות הזאת הקלה לא תירוץ, אלא היתר להרפות מעט מהקשיחות.
אחרי המרפאה נכנסו יחד למרכז שירות. בתור, צמודים, הבינה הם עושים משהו באמת יחד ולא זה נגד זה. גל שאל כמה עולה מטפלת לכמה שעות הוציא מחשבון, חישב לבד.
בערב קיימו מועצה משפחתית במטבח. אבא, עטוף אפודה, האזין בריכוז. הבעל של נעמה מזג תה לכולם, ישב בשקט, כאילו חותם גם הוא.
נעמה פתחה מחברת.
בואו נתחיל בלי תמיד ואף פעם. צריך סידור, כסף, גבולות.
גל הנהן.
אני פעמיים בשבוע שלישי וחמישי. אחרי העבודה, אשאר עם אבא, תעשי מה שתרצי אפילו לישון.
נעמה הרגישה הקלה עייפה גולשת בה.
טוב. בימים האלו אני פנויה לילדים או לעצמי. ובסוף שבוע יום שלם. אני אצליח להתנתק. בלי טלפון כל חצי שעה.
גל חייך.
סגור.
הבעל הוסיף:
לגבי תשלום. אפשר להשתתף כל אחד לשלוש שעות מטפלת ליום, לפחות בימי חול. אני משתתף חלק, אבל צריך להבין את הסכום.
גל משך פנים.
אני לא יכול חצי, אמר בגלוי. אבל סכום קבוע. נגיד, ככה וככה. ועוד התרופות שאין עליהן החזר.
נעמה רשמה. הייתה רוצה לומר: לך תעשה יותר, אבל עצרה.
אם כך אני מארגנת לוחות זמנים, שיחות, בירוקרטיה. אתה לוקח פעמיים שבוע, סופ”ש ומרכיב תרופות. לא משווים עייפות רק מקיימים את התכנית.
אבא התנשם, הרים יד.
וגם אני משהו. אעשה תרגול פיזיותרפיה, אקח אחריות על תרופות אם תארגני קופסה. ואם רע לי אומר מיד, לא סוחב.
נעמה הסתכלה ראתה לא רק חולה, אלא אדם המתעקש להיות שותף. זה היה חשוב.
למחרת קנתה קופסת פלסטיק לתרופות לשבוע. בביתה מיינה לפי בוקר וערב. הניחה ליד אבא, ליד כוס מים. אבא בחן כאילו מוודא שזו באמת עזרה ולא אשליה.
בשלישי בערב הגיע גל. חלץ נעליים, שטף ידיים, נכנס לחדר אבא. נעמה הראתה: כאן החיתולים, כאן המדחום, כאן מספרי רופא ומגן דוד. לא הייתה תוכחה רק העברת אחריות כמו שמעבירים מפתח.
אני יוצאת, אמרה רגע אחד השתהתה, קשובה. קולות צחוק קל מהחדר גל מדבר על חדשות, אבא משיב וצוחק.
נעמה יצאה אל הלילה, סתם ללכת, סביב הבניין, ליד הגן. הרגישה את גופה דרוך, כאילו בכל רגע תקרא פנימה אך לא נקראה.
אחרי שעה חזרה. שקט בבית. גל במטבח עם תה, מחברת פתוחה.
הכול בסדר, אמר. אבא נרדם. הכנתי לו תה, שתה. לקח תרופות לבד, אני רק הזכרתי.
נעמה הנהנה.
תודה.
גל הביט בה.
תקשיבי, אמר. על ההבטחה לא רוצה שזה ירחף. רוצה שנעשה מה שיכולים. שלא תחשבי שאני בורח.
נעמה הרגישה משהו משתחרר בה.
גם אני כבר לא צריכה הבטחות, אמרה. רק להבין, שנוכל לחיות, לא רק לשרוד.
גל סגר את המחברת.
נעמוד בזה, אמר. אם משהו משתנה מדברים. בלי מלחמות.
נעמה ליוותה אותו עד הדלת, ודקה לבד, בדקה אם יש אור במסדרון. נכנסה אל אבא ישן, פניו רגועים סוף סוף. על השידה מים, קופסה סגורה, כל מכסה במקומו.
נעמה התיישבה על שפת המיטה, סידרה לו שמיכה. לא הרגישה ניצחון רק פיתרון שלא לכלות זה את זה בזמן שעוזרים.
במטבח, במחברת, דף עם לוח זמנים: שלישי, חמישי, שבת. לידה סכומים, שם מטפלת מומלצת. לא הבטחה ל”הכול” רק מה שאפשר, שוב ושוב, יום אחרי יום.
