מרק חזר הביתה – אשתו לא הייתה בשום מקום. רגע לאחר מכן גילה את בנו אצל השכנה…

רן נכנס לדירה בתל אביב כשהשקיעה כבר צבעה את הרחובות בזהב דהוי. משהו היה מוזר הבית היה דומם מדי, ולא נשמעה אף נגיעה של הילד שלו בועז או קולה של אשתו, דקלה. הלב שלו הלם חזק; הוא סרק את החדרים, קרא בשמותיהם, אך היעדרותם רק העמיקה את הדאגה.
בלי להסס, רן ירד במהירות של מדרגות הבניין הישנות, ופנה אל דלתה של השכנה, יונה, באותה חצר משותפת שמזכירה את תל אביב של פעם. דווקא כשהריע בדלת, יונה פתחה ובידיה החזיקה את בועז הקטן, עטוף בשחקורן. רן חייך בהקלה, אבל עיניו חיפשו את דקלה.
יונה הסבירה שאשתו השאירה אצלה את הילד ויצאה בבהלה לסדר דחוף. רן הודה לה, אסף את בועז אל זרועותיו, החמימות הקטנה חודרת עד הלב. הוא ידע להסתדר לבד עם בועז, ובכל זאת, המחשבות התרוצצו בראשו: מה גרם לדקלה לעזוב כך פתאום?
בערב, רן מצא קופסת אוכל במיקרוגל, עם דף קטן מכתבי ידה של דקלה: אל תשכח לאכול. המילים חיממו אותו, אפילו כשהדאגה כבר הלכה ותפסה מקום בליבו. חצי שעה עברה, עוד שעה, אחר כך שתיים, חמש ודקלה לא חזרה. כל הניסיונות להתקשר אליה נכשלו, הטלפון נותר אילם ועיקש.
השעות זחלות כמו חמסין כבד; בועז סוף סוף נרדם, ורן התיישב ליד המיטה שלו, טלפונו בידו, חסר אונים. פתאום, ליד חצות, הטלפון צלצל. הנשימה של רן נעתקה הוא ענה מיד, קולו מלא תקווה ומתח, ממטיר על דקלה שאלות: איפה את? מה קרה? למה נעלמת?
אבל קולה של דקלה היה זר, מרוחק. היא דיברה קצרות, נמנעה מלספר לו היכן היא. ואז, בקור מצמרר, אמרה שאין בכוונתה לחזור, והשאירה את בועז בידיו של רן לתמיד.
הכאב חתך את רן; הוא נשאר דבוק לטלפון, חולם, אולי הכול זה חלום איום, שעוד רגע יתעורר ממנו. הלילה ירד באמת, והוא עמד, מוטרף ממחשבות ופחד, לראשונה מול האתגר והאחריות להיות גם אב וגם אם לילד שלו ולא היה לו מושג מאיפה יתחיל, אבל הוא ידע שחייב לנסות, בכל הכוח שיש לו.