מרץ ההוא – אותו חודש בלתי נשכח

אותו מרץ
מרץ זה לא סתם חודש, אלא מבחן שנתי לסיבולת הנפשית של כל אדם.
במיוחד כשאהבתך משונה כמו מזג האוויר מחוץ לחלון: לפעמים אביב, לפעמים סוף העולם, לפעמים פשוט מישהו שפך צבע אפור על כל תל אביב.
אהבתו של עומר ויארה פרחה במרץ וזה מסביר הכל.
זוגות אחרים היו נפגשים בוולסים של עלי הדובדבן בגן ססר, אבל השניים הללו נפגשו כאשר עומר בטעות התיז על יארה מימי שלולית, והיא, במקום לפרוץ בבכי, שלפה טובעת שלג רך מתוך הלכלוך ורקעה אותו על שמשת רכבו תחושת הלב של עומר הייתה כאילו יש שם אבן נסתרת.
זו הייתה אהבה מהצ׳יל הראשון.
מרץ בעירם היה הזמן בו רומנטיקה יוצאת לרחוב בנעלי גומי.
“נצא לסיבוב?” לחש עומר בטון עדין דרך הטלפון.
“יש לי סירה?” השיבה יארה בטבעיות.
“אני אשא אותך על הגב,” ענה בחיוך.
כך דייטים שלהם נראו כמו אימון של חיילי גבעתי בתוך ביצות.
עומר נשא בגבורה את יארה מעל אגמים של בוץ, והיא משכה מעליו מטריה שניסתה לעוף לכיוון אשדוד עם התקווה שנשארו נעליים יבשות.
“תדעי לך,” אמר עומר תוך שהוא מרטיב את נעלו הימנית, “כאן מסתתר עומק הרגשות.
אנחנו ממש כמו שני ברווזים בטיילת.”
“הברווזים עברו לים סוף עוד באוקטובר, עומר,” צחקה יארה, “אנחנו עכשיו כמו שני פינגווינים שסימנו את אנטארקטיקה, אבל פספסו.”
אהבתם המשונה התגלתה בפרטים הקטנים.
עומק הרגש במרץ לא נמצא בטבעת בכוס שמפניה (היה שם קרחון ממילא), אלא בחצי מתרופה “אקמול” מחולקת לשניים.
“זה בשבילך,” אמר עומר בחגיגיות, מושיט לה חצי אבקה צהובה.
“בחיי, מהלב שלי אני נותן.”
“למה יש עליה שערות של החתול?” שאלה יארה.
“זו תוספת, לחיזוק המערכת,” השיב ברצינות.
יארה הביטה בו עם כובע מצחיק וטשטוש בעיניים, אף אדום ובוהק מוזר וידעה: זה זה.
הקוד של היקום שביצע טעות וחיבר שני אנשים שמסוגלים להמשיך לצחוק כששניהם עם חום (ולגבר זה הרי מצב כמעט סופי).
הרגע הכי רומנטי באותו מרץ הגיע בסוף החודש.
לבסוף השמש פרצה החוצה, וחשפה ללא רחם את כל מה שהחורף כיסה בשלג.
העיר נראתה כמו סרט על התקוממות עובדי העירייה.
עמדו יחד על גשר.
רוח נשבה במהירות שלושים מטר בשנייה וניסתה לשלוף את הז׳קט של עומר.
“יארה,” התחיל עומר, מנסה להרים את קולו מעל רעש האביב, “רציתי לומר…
את בשבילי כמו…
כמו כלנית ראשונה!”
“כזו חיוורת ואמיצה שעולה מתוך הבוץ?” דייקה יארה, מסדרת צעיף שהסתובב כבר שלוש פעמים על ראשה.
עומר נבוך ועצור רגע.
“לא, כזו שמצליחה להתמיד.
למרות החודש המשוגע הזה, את עדיין איתי.
גם אחרי שהפלתי את הטלפון שלך לשלולית שהתגלתה כאגם.”
יארה הסתכלה עליו, התעטשה (בו זמנית עם רכבת שחלפה) וצחקה.
“יאללה, גיבור הכלניות, הביתה.
קניתי קילו לימונים ויש לי מתכון לסחלב חם.
אם נשרוד את יום ראשון, נכריז על האהבה שלנו כאתר לאומי.”
צעדו יחד ברחוב, עוברים בין קרחונים על המדרכה.
זו הייתה אהבה עמוקה, בדיוק בגובה הברך כמו המים בכניסה לבניין.
אבל היה להם חשוב רק דבר אחד: באותו מרץ זה לא הבוץ בנעליים, אלא היד שאתה אוחז בעודכם גולשים כלפי אפריל הבלתי נמנע…
עבר עוד שנה.
הגיע מרץ נוסף, אותו מרץ.
העיר שוב הפכה לתפאורה של עולם המים בתקציב של כמה שקלים.
עומר ויארה עמדו מול שלולית ענקית שהשתלטה על כל החצר.
שכנים נדחקו לגדרות, פוסעים על קרח דק, בעוד קשיש מביט לתכלת בתקווה לא למסוק מסוק חילוץ אלא לפחות יונה עם עלה זית.
“עומר,” יארה הביטה בנעלי הספורט הלבנות שקנתה בהתפרצות אופטימיות.
“אנחנו אנשים רציניים, יש לנו משכנתא, עבודה ודוח שנתי.
אי אפשר פשוט…”
“אפשר,” קטע אותה עומר.
מאחורי גבו שלף לשניים מגפי גומי צהובים עם הדפס של ברווזונים.
“קניתי אמש.
בדיוק למידתך.”
יארה נשפה עמוק.
זו אהבה עמוקה כזו שבן זוג יודע לא רק את מידת הנעל שלך, אלא גם את רמת ההסכמה שלך להשתגע.
חמש דקות והם כבר עמדו בלב השלולית.
המים רחשו, השמש נצצה בקרח, והעוברים והשבים הביטו בהם כאילו נמלטו ממוסד סגור אבל טוב לב במיוחד.
“לך תדע,” יארה קפצה, ושפריץ מים הרטיב את השכן עם כובע פרווה.
“זוהי פתיחת אביב הכי טובה.”
“זה קוד ‘ברווזון צהוב’,” ענה עומר בחיוך רציני.
“היקום ניסה לטבוע אותנו בדיכאון, אבל לנו יש עקבים אטומים למים.”
עמדו במרכז ההמולה מגוחכים, רטובים, ובשלמות מושלמת.
זו אהבה מוזרה, שמובנת רק למי שמוצא עומק במקום שבו כולם רואים רק לכלוך.
עומר חיבק אותה, ופתאום השמש חיממה כל כך עד שהתחיל לצאת אדים מהמעילים שלהם.
“אנחנו בוערים,” ציינה יארה.
“לא,” חייך עומר.
“סוף סוף טיפסנו לטמפרטורה הנכונה.”
באותו מרץ הם למדו: אם העולם זורק בוץ ושלוליות תלבש את המגפיים הכי צבעוניים ולמד לרקוד בהם…