מעולם לא נגעתי במה שלא שלי
הרבה שנים חלפו מאז הימים בבית הספר בירושלים, ובזיכרוני עדיין חקוק הסיפור של דקלה ואסנת. דקלה, אפילו כשהייתה תלמידה, לא יכלה לסבול את אסנת אבל במקביל קינאה בה ממעמקי ליבה. היא לא יכלה לסלוח לה על מצבה ההורים של אסנת היו מכורים לטיפה המרה, התפרנסו בעבודות מזדמנות, וחיו מדמי אבטלה דלים. אסנת, כחושה וענייה בבגדים שהלכו ובלו, תמיד נראתה קצת עגמומית. אביה היה מרביץ לה מדי פעם. לפעמים על ששתתה מעט, לפעמים על ששתתה יותר מדי, ולפעמים פשוט כי רצה.
אמהּ של אסנת מעולם לא הגנה עליה בעצמה פחדה מידו הקשה של הבעל. רק הסבתא האהובה של אסנת, רחל, הייתה הנחמה הגדולה שלה. פעם בחודש נתנה לה מהפנסיה הצנועה שלה מאה שקלים בדיוק, כהוקרה על התנהגות טובה, אבל אסנת ידעה גם אם תעשה שטות סבתא תעשה את עצמה שלא ראתה, ותיתן את המתנה הקטנה בכל זאת.
כשקיבלה אסנת את שכרה, תמיד הלכה מיד למכולת השכונתית וקנתה שני גלידות, קצת חלווה וסוכריות, לה ולסבתא. כל פעם הייתה משביעה את עצמה “הפעם אחלק את המתוקים לכל החודש”, אבל אחרי יומיים כבר לא נשאר כלום. אז סבתא הוציאה מהמקפיא את הגלידה שלה, והייתה אומרת:
“קחי, נכדתי, תאכלי, לי כואב הגרון היום”.
“משונה”, הרהרה אסנת, “הגרון של סבתא תמיד מתחלף ביום שבו נגמרות הסוכריות…”
תמיד קיוותה לקבל גם את מנת הגלידה של סבתה.
המשפחה של דקלה הייתה שונה לגמרי כל מה שרצתה קיבלה. אביה היה מהנדס מצליח, אמה מורה ותיקה, ובבית לא חסר דבר. בביתה, תמיד הכל היה מסודר ויפה, הריח של עוגת שמרים טרייה בכל שישי. דקלה לבשה ביגוד אופנתי מהחנויות המפורסמות בתל אביב, וכל אחת מחברותיה קינאה בתלבושות. היו לוקחות ממנה בגדים לשבת או לאירועים.
ובכל זאת, דקלה קינאה באסנת. הייתה לה יופי כובש שיער כהה, עיניים גדולות אבל בעיקר, היה לה לב נוצץ וחן פנימי שלעולם לא התעמעם. אסנת ידעה להסתדר עם כולם, להתחבר גם כשהיה נדמה שאין במה להיאחז.
דקלה, לעומת זאת, ראתה בעצמה מעל אסנת, ולא הסכימה אפילו לומר לה שלום במסדרונות. מבטה הצונן היה חותך, עד שאסנת הרגישה כאילו נשפך עליה דלי מים קרים. פעם אחת, דקלה אף אמרה בפומבי: “את מסכנה!” אסנת שבה הביתה בוכה, וסיפרה לסבתה. ישבה סבתא וליטפה את ראשה:
“אל תבכי, אסנת שלי. מחר תגידי לה: ‘נכון אצל הקדוש ברוך הוא אני!'”. אסנת חייכה לראשונה זה ימים.
למרות שגם לדקלה לא חסר יופי, הקרירות הייתה בה בולטת. לא התחברה בקלות לילדים.
היה בכיתה שלהן בחור בשם עמיר. שובב ובלגניסט, שתמיד עשה צחוק מהציונים הנמוכים שלו, אהוב הבנות. אף אחד מהמורים לא הצליח באמת לכעוס עליו כי תמיד הפיץ שמחה. עם הזמן, עמיר החל ללוות את דקלה מביה”ס לבית, להמתין לה בבוקר בשער וגם המורות רמזו על הקשר שנוצר. “איזה זוג”.
השנים חלפו. טקס סיום, מסיבת הסיום, והחיים פיזרו כל אחד לדרכו. דקלה ועמיר התחתנו בחופזה כי לא הייתה ברירה הרי כבר היה הריון, והאירוע היה גלוי לכולם, אפילו שמלות הכלה בתפירה אישית לא הסתירו. חמישה חודשים אחר כך נולדה בתם, נעמה.
אסנת, עם תעודת בגרות בלבד, יצאה לעבוד לפרנסתה סבתה נפטרה ואמהּ דרשה ממנה להביא כסף הביתה. מחזרים לא חסרו, אך אף אחד לא הצליח להיכנס לה ללב. בושָה הייתה ללוות הביתה בן זוג פוטנציאלי כי ההורים שיכורים. לכן, העדיפה לחכות.
וכך, עשר שנים חמקו להן. ואז, יום אחד, נעמדו שתי משפחות מול חדרו של רופא התמכרויות בבי”ח הדסה אסנת עם אמה ועמיר עם דקלה.
אסנת זיהתה את עמיר מיד גבר נאה ומרשים. דקלה, לעומתו, נראתה במצב קשה: רזה, ידיים רועדות, עיניים כבויות על אף שלגופה רק שמונה-עשרה שנים של נישואים ועשרים ושמונה שנים בעולם.
עמיר הביט באסנת, נבוך:
“שָלוֹם, שכנה מהכיתה”.
“שָלוֹם, עמיר. רואה שמצאת צרה. מזמן זה התחיל?” אסנת לא היססה.
“כן, כבר הרבה זמן”, השיב בעצב.
“אישה ששותה היא אסון. אני יודעת מקרוב, גם אבי מת מהשתייה אמי עדיין בין השותים”, מלמלה אסנת, ושניהם הבינו זה את זו.
לאחר הביקור אצל הרופא, החלו להיפגש. עמיר התקשר לשאול עצות, להתייעץ כי עברה הרבה. אסנת אילפה אותו איך להתנהל עם מכורים, מה לא לעשות, איפה להיזהר. “יותר גברים טובעים ביין מאשר בים”, אמרה בפה מלא.
הסתבר שעמיר כבר גר מזמן לבד עם בתו נעמה דקלה אצל הוריה. הוא הגן על הילדה מאם בלתי צפויה. המכה האחרונה הייתה כשחזר מהעבודה ומצא את נעמה הקטנה בגיל שלוש עומדת על אדן החלון כשאמה מעולפת על השטיח כמעט התרסקה. זה היה הסוף מבחינתו. דקלה לא רצתה כלל לטפל בעצמה נשבעה שיש לה שליטה ושהיא תפסיק מתי שתרצה. בפועל הלכה ושקעה עוד ועוד.
הנישואין התפרקו לגמרי.
יום אחד, עמיר הציע לאסנת להיפגש למסעדה, שם התוודה בפניה שבמשך כל השנים הייתה אהבתו הראשונה, אך חשש להידחות. מאז הכל הפך מהיר מצאו זה בזו נחמה והבטחה לעתיד טוב יותר.
אסנת הסכימה להצעת הנישואין, עברה לגור עמו בירושלים. נעמה ילדה נבונה חששה בהתחלה פחדה שליבה של אבא יתחלק בין שתיים. אך אסנת הקיפה אותה בחום ובאהבה אינסופיים, עד שנעמה קראה לה “אמא”. כעבור זמן, נולדה אחותה הקטנה, מאיה.
יום אחד בדירתם, שמעו דפיקה בדלת. אסנת פתחה, וממי נדהמה לראות על הסף את דקלה שיכורה, עיניה מלאות טינה. רק על פי הקול ידעה אסנת שזו היא.
“גנבת ממני את הבעל ואת הבת!”, לחשה דקלה מבעד לסירחון האלכוהול. “שנאתי אותך מאז ותמיד!”
שום שריר בפני אסנת לא נע. עמדה שם, בטוחה בעצמה, יפה מתמיד.
“אני? לעולם לא נגעתי במה שלא שלי. את ויתרת על המשפחה שלך, ולא הבנת מה עשית. מעולם לא אמרתי עלייך מילה רעה. באמת, דקלה, אני רק מצטערת בשבילך.”
אסנת סגרה את הדלת בעדינות, ובעצמה שקטה וחזקה, שבה לחיקה של משפחתה זו שמצאה והקימה, באהבה וברגישות רבה.
