בחיים לא דמיינתי שסתם בדיחה טיפשичка תהרוס לי את הנישואים לפני שעוד בכלל התחילו. זה אמור היה להיות ערב מושלם אחרי חודשים של לחץ, סידורים, שמלות, קרובי משפחה שנכנסים ויוצאים. סוף סוף, אחרי שכולם הלכו, הדלת של הסוויטה במלון בתל אביב נסגרה, ויכולתי סוף סוף לנשום.
אז רציתי לעשות משהו קטן, דבילי, רק שלנו. התחבאתי מתחת למיטה, לתפוס את בעלי בפחד כשייכנס ילדותי, אני יודעת. בדיוק בגלל זה עשיתי את זה: משהו פשוט, אינטימי, קצת מצחיק בינינו.
אבל הוא לא נכנס.
במקום זה, שמעתי עקבים מתופפים על רצפת הפרקט. נכנסה לחדר אישה זקופה, עם ביטחון של שופטת על במה ראשית. לא הכרתי את הריח שלה, אפילו הקול היה זר. היא הוציאה את הטלפון, שמה על רמקול והקלידה מספר.
ואז, עד שלא טעיתי, שמעתי את הקול הקול שלו.
״נפטרת ממנה?״ שאל בקוצר רוח. ״היא בטח כבר ישנה. אני רק צריך הלילה הזה. אחרי הירח דבש הכל מסודר.״
הלב שלי דפק כזה חזק, הייתי בטוחה שגם מישהו ברמת גן יכול היה לשמוע.
״נפטרת ממנה? מסודר?״ מה זה אמור להביע?
האישה נחרה בבוז, כזה צחוק יהודה לוי בסאטירה.
״לא יאמן. התחתנת איתה רק בשביל הכסף מההשקעה… והיא עוד באמת חושבת שאתה מאוהב.״
ואז הכל התחבר לי. הכסף מקרן ההשקעות האישית שלי, אותו העברתי לחשבון המשותף יומיים לפני החתונה, כי הוא התעקש שזה ״סמל לאחדות״.
כל הדיבורים על זה שאצלו הכסף ״יותר בטוח״, כי ״הוא מבין פיננסים״.
מתחת למיטה, כשחצי מהשיער אוסף אבק, שמתי יד לפה כדי לא לצעוק.
הם המשיכו לדבר, כאילו אני איזה אבוקדו מיותר.
״מחר אני מוכרת את הדירה,״ היא אמרה, ״אתה לוקח את החלק שלה ונעלם. היא בחיים לא תגלה.״
״אני יודע,״ הוא ענה בשלווה. ״היא יותר מדי בוטחת. זה הופך הכל פשוט.״
באותו רגע, משהו בי התהפך.
הכאב נהיה לכעס.
הכעס להארה.
ההארה לכוח.
משהו ישן בי מת שם מתחת למיטה.
אבל משהו חדש התחיל לנשום.
העימות
עם ידיים רועדות, זחלתי בשקט החוצה. האישה הייתה בגבה אלי, מחפשת משהו בתיק. נעמדתי, לקחתי אוויר, ואמרתי:
״איזה קטע… גם אני חשבתי שאני בוטחת יותר מדי.״
היא הסתובבה לאט, הפנים שלה דף נייר אייס.
הטלפון נפל לה מהיד, עדיין על רמקול.
מהצד השני השתררה שתיקה… ואז, בלחישה:
״חכי… אני יכול להסביר…״
״אל תקרא לי ככה.״ הקול שלי היה כמו עמוד חשמל, למרות שהעיניים בערו לי מדמעות.
לקחתי את הטלפון, סגרתי את השיחה, והצבעתי על הדלת.
״החוצה. עכשיו.״
היא היססה.
התקדמתי צעד.
״אם את לא יוצאת לבד, את יוצאת עם המשטרה.״
היא יצאה. לא הסתובבה לאחור.
התכנית
לא צעקתי.
לא בכיתי.
לא שברתי שום צלחת.
פשוט השתמשתי בנשק שלהם קור רוח.
ארזתי, הזמנתי גט, וטסתי ישר לתחנת המשטרה בדיזנגוף. שמרתי ראיות: את כל השיחה, ניסיון ההונאה, תכנית המכירה הלא חוקית של הדירה שלי.
אחר כך טסתי ישר לבנק. חסמתי את החשבון המשותף, הקפאתי כרטיסים, הודעתי למנהלת חשבונות שלי. ואז, בשלוש בבוקר, התקשרתי לעו״ד ושטחתי הכל.
לא ישנתי הלילה ההוא.
אבל לא הייתי מרוסקת.
הייתי בקרב.
הסוף… וההתחלה שלי
הוא ניסה לדבר איתי כשחזר למלון כבר היה מאוחר מדי.
הוא בחיים לא חשב שאני אצא ראשונה.
ובטח לא חשב שאצא חזקה יותר.
בגירושין הוא לא קיבל שקל.
החקירה על ההונאה עדיין רצה.
והחברה שלו נעלמה, מהר מאוד, כשהבינה שהחיים זה לא סדרת פשע.
ואני?
חשבתי שזו תהיה לילה שמסיים לי את האהבה.
בפועל, זאת הייתה התחלה של משהו אחר החופש שלי.
גיליתי שלסמוך שווה זהב וכשמרסקים לנו את האמון, מי שקם מההריסות כבר לא נופל שוב לאותה מלכודת.
לעולם לא. ומה את/ה היית עושה, אם לילה אחד יהפוך לך את כל העולם?
