המלאך ששקל מאה קילוגרם והדיף ריח של קפה זול
בחדר המשחקים של מחלקת האונקולוגיה שררה דממה עדינה, מופרעת רק ברשרוש הנייר וחריקת הטושים. זו היתה שתיקה שברירית, כמו כלי זכוכית שנשפה בו נשימת לילה. היה בה יותר מדי ריכוז מבוגר בשביל קבוצה של ילדים שטרם מלאו להם עשר. המשימה הייתה פשוטה: לצייר מלאך שומר. הילדים התמסרו למלאכה ביגיעה שקטה.
עבור תמר, מתנדבת צעירה מבית שמש, היום הזה היה מבחן. היא הייתה רגילה ליופי “הנכון” לזה של ציורי הקיר בבתי הכנסת, מלאכים קלים כנוצה עם תלתלים זהובים ושמים כחולים שלא נגמרים. היא הילכה בין השולחנות, הלב שלה גואה מהתרגשות: לדני המלאך החזיק חרב עצומה, לשירי היו כנפיים רכות כמו עננים. הכל היה קנוני, נוגע ללב, וקצת דומה זה לזה.
ואז הגיעה לעתליה.
עתליה הייתה בת שבע. ראשה היה חלק כביצה מבהיקה אחרי טיפול נוסף, ועורה דקיק ושקוף כמו דף קלף ישן. עתליה ציירה במקצועיות שקטה, שפתיה משוכות והלשון מציצה מעט.
תמר הציצה מעבר לכתפה, ועצרה כמעט את נשימתה.
על הדף הופיעה דמות מוזרה גבר עגלגל ומגושם, ממלא כמעט את כל הסדין. לא היו לו כנפיים. הבטן הענקית שלו חבויה תחת מעיל לבן, ראשו הקירח נראה כתפוח אדמה, ומשקפיו העבים ישבו על האף כמו כפתור.
עתליה, שאלה תמר בזהירות והתכופפה לצידה מי זה? אנחנו הרי מציירות מלאכים.
זה מלאך. ענתה עתליה בביטחון דק, לא עוצרת מהצללת הבטן בלבן.
אבל הוא לא שגרתי. ניסתה תמר בזהירות. למה אין לו כנפיים? ולמה הוא כל כך גדול?
יש לו כנפיים, התעקשה עתליה. הוא מחביא אותן מתחת למעיל, שלא יתלכלכו. כאן הכי מלוכלך.
תמר חייכה, משועשעת מהדמיון הילדותי.
במחלקה אפשר היה לשמוע לעתים נשימה כבדה, שורקת מפינת המסדרון, מתקרבת לאיטה כמו רכבת עייפה. שוררור, שוררור. צעדים כבדים, מרעידים את הרצפה שהייתה פעם כחולה ונהייתה דהויה.
הדלת נפתחה בכבדות, והוא נכנס.
אדיר לוי, מנהל יחידת הטיפול הנמרץ. הוא היה גדול מהחיים מלא גוף, שלוש סנטרים, מעיל לבן שהכפתורים שלו כבר שנים ויתרו להיסגר. פניו נוטפות זיעה בגוון עפר, המשקפיים שלו חגגו על קצה האף והוא משך אותם מעלה בתנועה מוכרת של אצבע עבה. הוא הדיף ריח של טבק, זיעה וקפה שחור דחוס וזול כזה שמכינים בחפזון במטבחון הרפואי. כבר שלושה לילות ישן באותו חדר קטן, על הספה השחורה השקועה.
תמר לא ראתה בו יותר ממבוגר תשוש, מוזנח, שמזמן היה צריך לצאת לפנסיה, או לפחות להתקלח.
מה קורה, אמנים? קולו הנמוך vibrated בחלל, כאילו כולם בתוכו. חיים?
חיים, דוקטור! ענו הילדים במקהלה מגומגמת.
הוא פסע בין השורות, סמכות כבדת גוף על משענות הכיסאות.
הוא עצר לצד ילד חיוור שחובר לאינפוזיה. בידו הגדולה הניח בזהירות על מצחו.
תחזיק מעמד, גיבור, מלמל. הבדיקות חזרו. אנחנו נסתדר.
ואז פנה לעתליה. תמר ראתה את עיניה נדלקות. ראשה זקף בשמחה אל האיש הענק שמבושם בכבדות של טבק.
מציירת? שאל. ומבעד לזגוגיות העבות של משקפיו, ראתה תמר לפתע לא עייפות אפורה, אלא כחול עמוק, דולק, מתוח מחוסר שינה.
אותך. לחשה עתליה.
אדיר גיחך, סידר את משקפיו.
אותי? הנייר לא יחזיק.
בדיוק אז פילחה צפירה את המסדרון. הצלילים היו עוקצניים, סכינים חשמליים.
אדיר השתנה מיד. הנשימות הכבדות, הצעדים המגרדים הכול נעלם. בזריזות מפתיעה רץ לדלת.
להישאר במקומות! שאג מהמסדרון. חיה, ערכה, מהר!
תמר חיבקה את עצמה חרישית. מאחורי הקיר החלה מהומה: קריאות קצרות, נהמת מתכות, קולו הפעם חד כפלדה.
לנשום! קדימה! תישאר איתנו! לנשום!
הקריאה שלו נחרתה באוויר. פקודה ובקשה בערבוביה. תמר עצמה עיניים, רעדה.
ארבעים דקות נדמו כנצח הזמן נמתח, רך ובלתי נגמר. הילדים שתקו, מבטם מהופנט לדלת.
לבסוף חזרה הדלת להיפתח. אדיר לוי נכנס, נתלה על המשקוף. כל בגדיו כהים מזיעה, שרוולו מוכתם בדם טרי. הסיר את משקפיו, שפשף את עיניו ביד רחבה, מושח עייפות על פניו. ישב בכבדות, נאנח, על כיסא הפלסטיק הקטן שחרק תחת גופו.
הצלחנו, נשף לאוויר. הוא ישן.
תמר הביטה בו, והרגע מישהו כאילו פתח לה את הלב. היא הביטה בציור של עתליה, בדמות הכבדה, ואז במציאות באדיר לוי עצמו.
ואז הבינה: לא ראתה שומן או זיעה. ראתה מסה כבדה של אהבה, מסה שכל כולה עוגן שמחזיקה את נשמות הילדים, מונעת מהן להימלט. מלאך זהב לא היה מחזיק כאן, היה עף יחד עם הילדים.
צריך היה אחד כזה מגושם, כבד, מריח אדמה וקפה, כזה שיודע לאסוף חיים חמקמקים בין ידיו החזקות וללחוש: “אני לא עוזב”.
קרחתו נצצה לאור הניאון כמו הילה לא זהובה, אלא של עבודה קשה, לחה מהמאמץ.
עתליה נדחקה מהכיסא, התקדמה אל אדיר שישב ראשו מורכן, וחיבקה את רגלו הרחבה לגבה לא הגיעה.
אמרתי לך, לחשה, עיניה מביטות בתמר במבט בוגר הוא פשוט מחביא את הכנפיים. שלא ייכנס לנו רוח.
אדיר הניח יד כבדה על ראשה הקרח.
אצבעותיו רעדו.
תחזיקו מעמד, אהובים, לחש. עוד קצת.
תמר הפנתה פניה לחלון, כי לא יכלה להביט עוד. והדמעות שכל כך פחדה מהן, זרמו. היא בכתה על עיוורונה, על שהרעיפה יופי ושכחה שמול עיניה, על כיסא קטנטן ועקום, יושב היופי האמיתי עייף, מכוער, קדוש מכל הקדושים.
