אני כבר כמעט רצתי החוצה מהדירה, כשהטלפון בסלון החל לצלצל. היה לי כל כך לא נעים לחזור החבר’ה כבר חיכו לי ליד הכניסה. רק לפני כמה דקות שמטתי את הכדור והמשחק הגורלי במגרש מאחורי הבית חיכה לי. עמדתי רגע ליד הדלת, מקווה שהטלפון יפסיק, אבל הוא המשיך לצלצל בעקשנות.
מי זה יכול להיות עכשיו? רטנתי בעצבנות ורצתי פנימה בלי להוריד נעליים.
הרמתי את השפופרת, מוכן כבר לשמוע עוד שליחות מאמא או חפירות מסבתא על אם אכלתי, אם רחצתי ידיים וכל השאלות שמבוגרים כל כך אוהבים.
הלו, מלמלתי בחוסר סבלנות.
הלו! מיכאל? שמעתי קול לא מוכר של גבר.
ההורים לא בבית, עניתי כבר מוכן להניח, חושב שמחפשים את אבא או את אמא, אבל הקול עצר אותי.
מיכאל, תקשיב לי, בבקשה. אל תנתק. זה חשוב מאוד, הוא השתתק לשנייה ואז המשיך. אתה בטח לא תאמין לי, אבל תעשה את מה שאבקש. קח עכשיו עט וכתוב כל מה שאני אומר. אין לי הרבה זמן להסביר. אני זה אתה, רק מהעתיד. אני יודע שזה נשמע לך מוזר, אבל תעשה מה שאני אומר. זה קריטי. יש לך דף ועט?
הייתי ילד מחונך, ורק בגלל זה לא ניתקתי מיד. וסבתא תמיד אמרה עם משוגעים לא מתווכחים. מקשיבים, ואז עושים את מה שנכון. ברור לי שהדוד משוגע, או סתם מנסה לעבוד עליי. גם אנחנו עם החברים עשינו פעם קטעים כאלה, מזייפים שיחות מוזרות לאנשים רנדומליים ומצחיקים אותם. אז החלטתי לזרום, לראות לאן זה הולך. אם זו בדיחה, שייגמר מהר.
יש לי, עניתי רציני. ובעתיד יהיה לי אייפון אישי?
אייפ…, הקול גמגם. מיכאל! אני לא צוחק. אם תעשה כל מה שאני אומר יהיה לך גם אייפון, וגם כל מה שתרצה.
טוב, אני כותב, עמדתי עם הטלפון, מציץ החוצה בחלון ומגרד באף. בטח החברה לא יחכו וברגע אאחר.
הבנתי שעדיף לא להתווכח, לסיים יותר מהר את השיחה, במיוחד כש”הקול מהעתיד” אמר שהזמן קצר.
הוא התחיל לזרוק תאריכים, שנים. המליץ להתרחק מאיזו טליה מהכיתה המקבילה ולא להתקרב להשקעות מפוקפקות. המליץ לי לקנות אחר כך למכור ולשוב לקנות דולרים (או בעצם שקל חדש ומט”ח), הזהיר מפני משבר כלשהו, מכונות מזל, קזינו, ביטקוין, נדל”ן ועוד מלא מילים שלא הבנתי…
כתבת הכל? שאל מתוך הטלפון.
הכל, עניתי מהר.
אני בונה עליך. שמור את הדף הזה כמו מפה לאוצר. אל תראה לאף אחד ואל תאבד, אמר בקול מלא תקווה וניתק.
הנחתי את השפופרת ויצאתי לחצר. בערב, כשההורים חזרו מהעבודה, נזכרתי בשיחה ההזויה הזו, וסיפרתי להם על הדוד שהתקשר והציג את עצמו כמיכאל מהעתיד.
אל תדבר לעולם עם אנשים זרים בטלפון, אבא הזהיר. במיוחד כאלו שמציעים לך מט”ח מהעתיד. פשוט תגיד שאתה מתקשר למשטרה ותנתק.
לגמרי, הנהנה אמא. ובכלל, למי יש עניין עם דולרים? מה כבר תעשה איתם?…
***
הזמן עבר, והשיחה נשכחה לי לגמרי. דאגות ילדות הסיטו למחשבות אחרות. השנים זרמו בית ספר, חברים, תנועת נוער. בשמינית עברה לכיתה המקבילה ילדה חדשה, שהקסימה אותי מיד. קראו לה הדס. אפילו שלמדה בכיתה אחרת, מצאתי דרכים לכתוב לה פתקים, ללוות אותה הביתה, ואט אט זה הפך ליותר מרק היכרות.
אחרי הצבא, אני והדס התחתנו. שנות התשעים הרעישו תחילה השפע לכאורה ואחר כך אכזבות וצמצומים. רציתי לקנות לאשתי מגפיים כמו שראינו בפרסומות, אבל בסוף לא נשאר לי אפילו לגרביים לבנות. הדירה הקטנה במשכנתא הלחיצה גם מבחינת החלל וגם מבחינת החובות כל חודש…
***
ישבתי פעם, עייף ומתוסכל, על ספסל בגן ציבורי בירושלים. שלפתי בקבוק בירה פלסטיק מהשקית, לקחתי לגימה, הדלקתי סיגריה. מבטי נדד על העוברים והשבים, לא עוצר על שום דבר.
לא שמתי לב, כשלידי התיישב על הספסל זקן עם משקפיים ותיק עור גדול.
אפשר לשבת? שאל בנימוס, התיישב, ואני רק הנהנתי, שותה עוד שלוק מהבקבוק.
יום אפרורי היום, העיר הזקן למרחב.
כמו כל החיים, אמרתי בלי לחשוב.
תגיד, הוא הסתובב אליי, לא שמעת שעם הגיל באים הימים האפורים? בילדות תמיד היה אור. אביב ריחף עם סירות מנייר, הקיץ עם ריח דשא קריר מהגן, הסתיו בצבעים מדהימים, ובחורף היה כיף לראות את השלוליות. אף לא יום אחד אפור בזיכרון.
בילדות אין דאגות, אמרתי. הן שצובעות את החיים באפור. מי חשב בתור ילד שככה יהיה?
ופתאום מצאתי את עצמי פורק בפניו הכל. כל התקוות, כל הנפילות, איך תמיד ההבטחות התפיידו השקעות שהתבדו, מכונות מזל, ההבטחות לעושר מיידי שתמיד נגמרות בהלוואות. איך הדס בסוף ברחה עם מישהו לאילת, איך אני עובד בכל עבודה מזדמנת כדי לשרוד מחודש לחודש.
אבל יש לי רעיון עכשיו! חייכתי. ראיתי קורס “חוכמת ההון”. יש שם בחור שממליץ להשקיע בקריפטו מבטיח תשואה של 500% בשבוע. הפעם זה בטוח. כנראה שפשוט עד עכשיו פספסתי את הסודות.
תגיד לי, בן אדם צעיר, הרים הזקן את המשקפיים. מה למדת? במה אתה עובד?
לעבוד, זה למי שאין לו ברירה, לגמתי עוד. צריך לעשות כסף. הלוואי והייתי יודע מראש איפה להשקיע, זה היה מסדר הכל.
שנינו שתקנו רגע. אני כבר רואה בדמיוני כסף שזורם מהבורסה הדיגיטלית, והוא מהרהר במשהו משלו.
כלומר, אמר לבסוף, אתה מאמין שאם תדע הכל מראש החיים יסתדרו?
בטח עניתי בפשטות.
אתה מסקרן אותי הנהן וקם קצת. אפשר לנסות עליך המצאה שלי. הוא הוציא מהתיק טלפון חוגה ישן. תבין, יש תאוריה שהזמן לא לינארי. אין עבר, אין עתיד. הכל קורה בו־זמנית. פשוט רוב האנשים לא מצליחים לקלוט את זה.
לא הבנתי, הודיתי.
לא נורא, חייך. דרך המכשיר הזה אפשר להתקשר לעצמך בעבר 40 שנה אחורה. ככה זה עובד. ניסיתי פעם, רק שאלתי באיזו שנה אנחנו, אבל יש לי סימן שאלה איך זה משנה את ההווה? האם הזיכרון משתנה? האם ההווה משתנה בעצם?
חשבתי שהוא משוגע, אבל מצד שני, בימינו אנשים מאמינים כמעט לכל שטות ברשת והופכים לעשירים. החלטתי יאללה, ניסע עם זה.
הולך על זה, אמרתי בהתלהבות.
את המספר הביתי שלך זכור? ובעבר, לפני 40 שנה, היית בבית בשעה כזאת?
אמרתי את המספר אני זוכר, וברור שבגיל הזה הייתי בבית אחרי בית ספר. לקחתי בזהירות את הטלפון, הרמתי שפופרת ומוכן להקיש את המספר.
יש לך רק כמה דקות, הזהיר. הסוללה בקושי מספיקה לזה. ואני לא לוקח אחריות, כן?
אספיק, עניתי וניסיתי. צלצול ועוד אחד, הנה, הנה…
העקביות הגיעה: פתאום, עלה קול של ילד זועף.
הלו, נשמע מהעבר.
הלו! מיכאל? פתאום רעדו לי הידיים.
ההורים לא בבית, השיב לי הילד, ואני מיהרתי לפני שינתק.
מיכאל, תקשיב לי טוב. אל תנתק, זה מאוד חשוב. תקח עט וכתוב מה שאני אומר. אני זה אתה מהעתיד. אין לי זמן לשכנע פשוט תעשה. כתבת דף ועט?
כן, ענה הילד. ובעתיד יש לי אייפון?
אייפון… רציתי להתעצבן, אבל נזכרתי שזה בעצם אני בתור ילד. מיכאל, זה אמיתי. רק תקשיב ותכתוב! יהיה לך אייפון ועוד הרבה דברים אם תקשיב.
בסדר, הילד ענה בלהיטות.
סיפרתי לו בקצרה טראומות, השקעות שפספסתי, עובדות שחשובות לעתיד, על שוק ההון, על דירות, דולר, ביטקוין, תאריכים כל מה שיכולתי לדחוס במעט הזמן שנשאר.
כתבת הכל? שאלתי.
כן, ענה הילד.
תשמור את זה כמו אוצר. אל תראה לאף אחד ואל תאבד רציתי להוסיף, אבל הקו נותק.
***
ברור שמיכאל הקטן לא כתב כלום. רק המתין בסבלנות ש”הדוד” יסיים לבלבל את המוח, הניח את השפופרת ורץ לחצר. אם זו הייתה מתיחה, היא לא הייתה אפילו ממש משעשעת.
“מוטב, בכל מקרה, שאספר להורים בערב,” חשבתי, רץ אל המגרש השמשי.
לאורך השנים הבנתי: אפשר לנסות לשלוט בעתיד, לחלום שעם התראה מראש הכל יסתדר. אבל בעצם צריך ללמוד לסמוך על עצמך, לקחת אחריות, לבחור בחירות אמיצות מתוך אהבה ונאמנות, ולא להאשים אף אחד, גם לא את העבר. החיים נוצרים מהמעשים של כל יום; לא מהבטחות רחוקות. את זה, בסוף, הייתי צריך ללמוד לבד.
