זמזום דק ומתמשך של זבוב נשמע בחלון. איתי פקח עין. קרן שמש התחנפה עם קפיצה נעימה על הכרית ועל האף הסולד של איתי. הוא חייך ועשה מתיחה ש”מתה” לעלות על כל מתיחות הבוקר בתל אביב. מתחת לשמיכה היה חמים ונעים, ולא התחשק בכלל, אבל בכלל, לצאת מהמיטה.
“אמא…” קרא בקול חצי נבוך, ואז, עוד יותר חזק “אמאאא!”
אמא נכנסה לחדר, מנגבת ידיים בסינר הפרחוני, כאילו הרגע לשה עוגה.
“נו, קמת כבר? מה אתה צועק?” היא ניגשה אליו, רכנה ונשקה בעדינות לאף הסולד שלו.
“בוקר טוב, גבר קטן שלי! קום, מותק!”
איתי כרך ידיים סביב צווארה של אמא. היה לה ריח של חלב, חלה טרייה, ועוד איזה משהו שלא יודעים להגדיר, אבל ברור שזה ריח של בית. פעם, כשהם עוד גרו בעיר, אבא היה זה שמעיר אותו כל בוקר לגן. תמיד היו עושים יחד התמתחות, מצחצחים שיניים, מתזים מים וצוחקים, ואמא הייתה ברקע, נוזפת ומזרזת.
אבל דברים השתנו פתאום. יום אחד, אבא לא בא לאסוף אותו מהגן. איתי ישב שם עם השומר עד אמצע הלילה. אמא באה ממש מאוחר, הפנים שלה אדומים ומנופחים מדמעות, וסיפרה שאין יותר אבא, שהוא עכשיו הגבר בבית. מה שקרה שם, איתי שמע אחר כך משברי שיחות אבא נהרג בתאונה עם רכב שלא שלו. בגלל הרכב הזה, פקידים מפוקפקים לקחו להם את הדירה בעיר. ואז הם נאלצו לעבור לגור עם סבתא בכפר.
הכפר היה גדול, משתרע לאורך הנחל ונגמר ממש ביער. וליד היער הבית של סבתא רבקה, ועכשיו גם שלהם. לסבא איתי כבר לא זכה להכיר נפטר כשהיה קטן, ולכן עכשיו איתי, גם אם רזה וחמוד הוא “הגבר של הבית”!
סבתא ואמא עבדו במשק. היום איתי כבר יודע שמשק זו חווה שיש בה פרות, כבשים, עיזים, וגם סוסים. אמא לקחה אותו לראות את כולם, כשלקחה אותו איתה לעבודה. לאיתי פחות התחבר. איזה ריח! כמעט נחנק מרוב סרחון, והוא מחזיק את האף, בזמן שאמא וסבתא גועות מצחוק
איתי השתחל למגפי גומי קפואים, ורץ בפיגמה, כי היה לו דחוף, לשירותים שבחוץ. בוקר אוגוסטי של שבת חייך אליו ברעננות מצמררת. איזה קר! פה ושם קרקור התרנגולים חורר את האוויר, איפשהו כלבים צווחים. סבתא יצאה מהלול, ממורמרת:
“עוד פעם מישהו עשה חור מתחת ללול של התרנגולות. מה, יש פה עזית שועלה?”
“עוד מעט סתיו”, חשב איתי בברדס רציני מאוד, “יאללה, שהחופש ייגמר כבר ואוכל ללכת לבית ספר!” הלב הקטן שלו התעופף משמחה על המחשבה. הם כבר קנו יחד עם אמא כל מה שצריך התיק החדש בכלל מהסרטים! קריאה למד כבר בקיץ, רק כתב קצת עקום
בבוקר אכלו דייסה ופנקייקים.
“איתי, סבתא ואני החלטנו לצאת היום ללקט פטריות ביער. תצטרף, או שאתה עוד קטן מדי?” חייכה אמא בעקיצה, קורצת לסבתא.
“ברור שאבוא איתכן!” פסק איתי בפה מלא פנקייק וחלב קר מהמקרר.
יצאו לדרך באמצע היום. היער קיבל אותם במלוא קרירותו. סוף אוגוסט, אבל הכול עדיין ירוק ופורח. הפטריות, מבחינת איתי צצות מהאדמה כמו במופע קסמים, אבל אמא הסבירה לא כל פטריה לארוחה והראתה לו את אלו שאפשר, ואלו שיזרקו אותו ישר למיון בכפר
שעות הסתובבו. בסוף סבתא התרחקה לגמרי, ואמא התחילה לדאוג. נראה שנאבדו. לפה ביצה, לשם סבך קוצים. חזרו. היער התחיל להסתובב סביבם. התחילו לצעוק לסבתא, אבל עלי הערבה רעדו ברעש כזה שלא שמעו כלום. סבתא לא ענתה. אמא התיישבה על הדשא, חסרת אונים. חמש דקות חלפו, פתאום שמעו משהו מתפצח מאחור. שיחים התרוממו, מול איתי ואמא הופיעה… מכשפה אמיתית!
אמא נעמדה בבהלה, איתי שותק בהלם.
הזקנה, כפופה כמעט עד הרצפה, נפטרה מערמת זרדים ופסעה לעברם.
“מה נבהלתם, ילדים חמודים? מי כבר אוכל היום ילדים קטנים?” קראה בחיוך גמדי, חושפת פה בלי שיניים, האף הארוך שלה מתנועע בצחוק פרוע.
“תעו את הדרך, הא?” המשיכה בזלזול, “של מי אתם, של דבורה מהצד המזרחי?” אפילו לא חיכתה לתשובה, שוב חבשה את הערימה והחלה לפסוע, ואז פנתה בחדות: “נו, תזוזו, לא לשבת פה לנצח!”
המשפחה עקבה אחרי “המכשפה”. הזקנה פסעה בביטחון, מפנה בקנה מקלות, עד שרווח קטן נפתח – הם יצאו מכוון שדה גדול והכפר נראה באופק. ממול, בקצה, יצאה מהיער סבתא רבקה. המכשפה קרקרה צחוק, נופפה יד ונעלמה לכיוון הכפר, כפופה כמעט עד הדשא עם משאה.
“תודה רבה…” מלמלה אמא, אבל “המכשפה” נופפה שוב, כאילו גרשה אותם, ונעלמה בצעדים מהירים.
סבתא באה בריצה.
“אמא, איפה הסתובבת? הלכנו לאיבוד, מזל שהייתה כאן הזקנה הזאת!”
“נו באמת תמר, איך אפשר ללכת לאיבוד פה? את הרי גדלת ביער הזה!”
“סבתא, זו הייתה מכשפה אמיתית?” שאל איתי, קצת רועד, קצת מסוקרן.
“מה פתאום, ילדי. זו רחל ‘בטטה’. באמת יש לה חדות כמו למכשפה…”
בערב, כשאכלו ארוחת ערב, איתי שאל פתאום:
“למה קוראים לה ‘בטטה’?”
“לא ממש יודעת, אפילו כשהייתה צעירה כבר נקראה ככה. סיפרו שכשהייתה ילדה הייתה מאוד שמנה ההורים שלה כל הזמן פיטמו אותה. כל הילדים בכפר רדפו אחריה, אבל היא לא נתנה לאף אחד לטעום מהאוכל שלה. לא היו לה חברים. הצחיקו אותה, קראו לה ‘בטטה’ בגלל הבטן הפופיקית הזאת. בתיכון הייתה עם בחור מהקיבוץ, כבר הייתה בסדר, לא רזה במיוחד, אבל גם לא שמנה האף שלה כן נשאר ארוך אני זוכרת – התחתנו דווקא. בן נולד להם. כשמלאו לילד שמונה, הייתה הצפה בכפר. הילדים שיחקו בגדות. הוא נפל למים. לקח שלושה ימים למצוא אותו רחל נשברה. החבר שלה התחיל לשתות אחר כך מצאו אותו שיכור לגמרי, קפוא בכניסה ליער. רחל חזרה לעצמה איכשהו, אבל מאז היא משונה לא מתערבבת עם אף אחד, חיה לבד כבר חמישים שנה. מגדלת עז, אוספת עשבים, לפעמים עוזרת לכפר כמרפאה.”
סבתא השתתקה. אמא פינתה את הכלים מהשולחן.
“כן גורל אף פעם לא מפנק”, אמרה אמא, וגם לאיתי מעט התכווץ הלב על רחל בטטה.
הסתיו הגיע שמשי וצלול, בבקרים קר עד הצהריים חשבת שעוד קיץ. אוויר צלול, היער נצבע בכתום וארגמן. אספו תפוחי אדמה, ואיתי כבר שבועיים בבית הספר. את הראשון בספטמבר לא ישכח לעולם: המורה שרון לקחה אותו יד ביד לכיתה, כי הלך ראשון בגלל שהוא הכי קטן בכיתה.
בכיתה א’, ציונים לא מחלקים, אבל שרון המורה שיבחה אותו תמיד: כמה שהוא משתדל, רק שכתב זה עוד כמו קומיקס מסבך. שם הכיר את שני הבנים מהשכונה: גל ויותם, תלמידי כיתה ב’. מדי פעם חזרו יחד מבית הספר, דרכם התקצרה דרך המגרש הנטוש והחצר של רחל בטטה. לפעמים פגשה בהם סבתא או אמא.
ביום ההוא, איתי היה בעננים קיבל שתי כוכביות אדומות במחברת, ונרשם סוף-סוף לספריה, קיבל ספר “המילה הקסומה”. התחושה שלו הייתה עשר מתוך עשר, כשהוא צעד לבד דרך המגרש הנטוש, מתמרן בין פגרי טוסטרים, צנצנת חמוצים, ושלל זבל כפרי.
פתאום התרומם רעש מוזר להקת כלבים. אחד, שניים עשרה! איתי חשב לברוח, כבר היה מאוחר מדי הכלבים כבר הקיפו אותו. הגדולה מביניהם הקיפה ונשפה עליו עם המון שנאה. איתי צעק לא שמע אפילו את הקול של עצמו. הרוטוויילר זינק עליו, איתי הסתתר מאחורי התיק, אבל הכלבה כבר קרעה אותו מהיד והשתוללה. המשיך להסתגר בידיים, אבל נשיכות חמות פילחו את הכתף חושך.
על מה שקרה שם עם רחל בטטה הוא לא זוכר. בדהרה ובצווחות חצתה הזקנה עם את בידה את השדה, דילגה מעל הגדר, והצליפה בכלבים מכל עבר. הכלבים לרגע נבהלו, אבל הריחו דם תקפו כשהיא מגוננת בגופה. אחת הקפיצה עליה מאחור, נושכת לה את הצוואר; רחל התמוטטה וסוככה על איתי, שמלתה הארוכה כיסוי חי מול זוועת הכלבים
הכפר שומם בשעות האלה. הצעירים בבית הספר, המבוגרים עובדים. פקח הלולים וזואולוג השיבו מהעיר. בדרך לזולה של רחל בטטה הבחינו בתנועה. הם קפצו מהר מהר מהמכונית, וראו בעיניים זוועה כלבים, דם, ספר קרוע, זקנה מגוננת על ילד. הכלבים תוקפים. הם הדפו את החיות, גם בידיים. כשראו שרחל בלי תזוזה, הבחינו שגם ילד תחתיה. קריאות לסיוע חובשים, רופאים כפריים הצטרפו עם קלשונים. הכלבים נבהלו מייריות, נמלטו אל היער, כולם יחד.
הרימו את רחל, שוכבת חיוורת, תופסת בדם את ידו של איתי וגם הוא חיוור, דומם.
קרן שמש סתוית, שוב, החליקה לעדינות על האף של איתי. הוא פוקח עיניים, על הקיר שלט “הדסה עין כרם”. קירות לבנים מאיימים.
“איפה אני?” המוח איטי, הגוף עייף.
אמא יושבת לידו, מתייפחת. “איתי, ילד שלי, חזרת אליי!” וקצת בוכה, וקצת מחייכת.
היד שלו כואבת, הכתף קשורה. איתי נזכר בכל. “אמאהכלבים אכלו לי את היד? אני כבר לא אוכל לכתוב?”
“לא, ילד שלי, הם רק קרעו קצת. כבר עשו לך ניתוח, עד החתונה תעבור,” קרצה אמא בבדיחות הדעת. “תגיד תודה לרחל בטטה היא כיסתה עליך בגופה. תישן, מותק”
לרחל בטטה עשו הלוויה כמו שעושים רק לגיבורות. לא שרדה את חדר הניתוח – שתי ידיים ורגל אחת נקרעו קשות.
למחרת, חבורה של גברים בכפר החליטה לסגור עניינים בשקט חיסלו את להקת הכלבים. ארבעים פגרים נקברו מחוץ לכפר. גורים הביאו לכפריים לגדל.
איתי פיספס רק רבע מהלימודים, היד עוד חלשה אבל כל יום מתאמן. המורה שרון הללה; החברים הסתכלו עליו כמו על גיבור!
הוא ואמא לקחו לקבר של רחל בטטה זר ענק. על שלט מתכת קטן היה רשום: “רחל בן־ישי, בת תשעים ביום מותה”. אמא בכתה.
“מזל שהגורל הביא אותך לכאן. תודה, רחל, תודה על היער, ותודה על הבן שלי! יהי זכרך ברוך!”
וכשבהצגת חנוכה בבית הספר עלתה לבמה מכשפה, איתי לא עמד בזה יצא מהאולם, היד כאבה פתאום, ובלב עלתה הדמות של רחל בטטה הגיבורה של הכפר.
