מוניקה אפילו לא שמה לב מתי התחילה ללכת על קצות האצבעות בבית שלה, משתדלת לעשות הכל בשקט ובזהירות כדי לא להפריע לבתה ולחתנה.

אוי, אמא, את שוב מטגנת דג? אמרה יעל כשנכנסה למטבח.
כן, אבל פתחתי חלונות והפעלתי את הקולט אדים, ענתה דינה.
בארבעת החודשים האחרונים, מאז שיעל עברה לגור עם אמא שלה, שמעה דינה לא מעט הערות ביום.
הגזמת עם המלח באוכל, או ששמת את הכביסה לא במקום. או שהטלוויזיה אצלך בחדר רועשת מדי.
דינה אפילו לא שמה לב מתי התחילה ללכת על קצות האצבעות בבית שלה. היא ניסתה לעשות הכול בשקט ובזהירות, שלא להפריע לבתה ולחתנה.
בהתחלה הכול נראה בסדר…
אחרי החתונה יעל ובעלה החליטו לגור לבד. הם שכרו דירה, ובסופי שבוע היו באים לבקר את דינה. היה בזה היגיון לשניהם היו עבודות ועסקים משלהם.
יום אחד דינה הרגישה לא טוב. השכנים הזעיקו אמבולנס. כעבור רגעים אחדים הגיעה גם יעל. אחרי שדינה שוחררה מבית החולים, אמרה לה יעל:
הכנו לך הפתעה בבית. נראה לי שתאהבי אותה.
כשנכנסה דינה הביתה, ראתה כל מיני תיקים מסודרים במסדרון.
החלטנו, אמרה יעל, שמעכשיו אנחנו גרים איתך. נטפל בך.
דינה הופתעה מהיוזמה של הבת והחתן.
בהתחלה יעל באמת טיפלה באמא: ניקתה, בישלה, גיהצה כביסה. אבל אחרי חודשיים הכל חזר לקדמותו וליעל נשכחה הסיבה בכלל שהגיעה.
דינה חזרה לאיתנה והחלה שוב לטפל בכול בעצמה. כשהילדים היו בעבודה, בישלה וניקתה לבדה.
יעל ביקשה ממנה שוב ושוב לנוח ולדאוג לבריאותה, אבל דינה שכנעה אותה שהיא מרגישה מצוין.
יעל ובעלה מהר מאוד הבינו את היתרון שבמגורים עם אמא. לא משלמים שכירות, הבית תמיד נקי ולארוחות תמיד יש מי שידאג.
אמא, היום מגיעים חברים. אולי תעברי לשעה לשכנה ושתיכן תשבו לקפה? כך גם נרגיש חופשיים וגם לא תרגישי לבד, הציעה יעל פעם.
דינה לא רצתה לצאת בערב. במיוחד כי השכנה שלה הלכה לישון מוקדם. היה ערב חמים, אז יצאה להסתובב ליד הבית לנשום אוויר צח. הזמן עבר, האורחים לא התפנו. דינה כבר רצתה לנוח, אבל חיכתה בעקשנות שיקראו לה להיכנס.
השכן אורי יצא עם הכלב וחזר אחרי חצי שעה, ודינה עוד יושבת על הספסל.
סליחה, הכול בסדר? שאל אורי.
כן. הילדים מביאים אורחים. לא רוצה להפריע.
את בטח זוכרת אותי. אני מהקומה הראשונה.
בטח, זוכרת.
פגשו לא פעם, אבל תמיד זה הסתכם בשלום קצר. אשתו של אורי נפטרה לא מזמן. ילדיו גרים בנפרד.
בואי אצלי, אשביח לך תה חם, קריר כבר. תתקשרי לבת שלך, תגידי לה שאת אצלי.
דינה התקשרה אל יעל, אבל יעל לא ענתה. כנראה לא היה לה ראש לאמא באותו ערב.
נו, בואי, אמר אורי בעדינות.
שניהם ישבו למטבח, שתו תה ודיברו. פתאום יעל התקשרה:
אמא, איפה את? האורחים כבר הלכו מזמן. אנחנו רוצים לישון ואת לא חוזרת.
בקולה של יעל נשמע שוב אותו חוסר שביעות רצון. דינה לא הבינה במה שגתה הפעם. היא קמה, נפרדה מאורי והוא ליווה אותה לדלת.
זה רק שתי קומות, אמרה דינה.
אעזור לך, אני ארגיש יותר טוב ככה, חייך אורי.
מאז דינה התחילה לבקר את אורי לעיתים קרובות. היו שותים יחד תה או מבשלים ארוחה. לפעמים אורי היה מרשים את דינה במתכון מיוחד שלו. דווקא ביום הזה שוב סעדה אצלו, כי אצל הבת חגגו יום הולדת לחתן והגיעו אורחים.
אצלך שקט ונעים, אמרה דינה לאורי באחת הפעמים.
את מוזמנת להישאר פה תמיד, הציע אורי.
הוא הביט בה במבט שגרם לה להבין שהוא מתכוון לזה ברצינות.
אני אחשוב על זה, ענתה בחיוך.
אבל מבפנים כבר ידעה היא באמת רוצה להישאר.