לפני שהכנתי את עצמי לילה, חיכיתי ללימוזין שחור ברקין, משקף את האורות של תלאביב בלילה. הנהג פתח לי את הדלת ברוח של נימוס.
תמר נשמה עמוק. לשנייה הרגישה שהיא לא רק נכנסת למכונית, אלא עוברת בְּשער לעולם אחר.
מאור חיכה בפנים חליפה שחורה, מושלמת, אבל פניו קשים, בלי רמז לחיוך.
את מדהימה הוא לחש בקול נמוך. אולי אפילו יותר משצריך.
אני גם מרגישה כך ענתה היא בנינוחות. רק עכשיו אתה רואה.
הדרך למורשת בקצה הר חוף הייתה ארוכה. בחוץ העיר דועכת באורות, והזכוכיות משקפות שמיים של סתיו. מאור חזה כוס ויסקי, אבל ידיו רעדו. הוא ידע שזה לא מהאלכוהול. בלבו נלחמו כעס, פחד ותחושה מוזרה בושה.
המבנה היה זוהר כמו ארמון.
החזית שטבלה באור חמים, המזרקות לחשו, ובחצר הפנים נשמעה מוזיקה. מאות אורחים פוליטיקאים, אנשי עסקים, שחקניות, מובילים מהשורה הראשונה.
תמר ירדה מהלימוזין. לחישות, מבטים, קנאה והקפצה.
מי היא? לחש מישהו.
אולי מודל או סתם צעירה חדשה של מאור.
הם נכנסו לאולם הגדול. הלהקה ניגנה, אבל המוזיקה נשתקה ברגע שכל העיניים נפתחו לכיוונם.
במרכז העמדה עמד ארז קשת, בכוס שמפניה בידו.
כשהוא ראה את בנו, הפנים שלו נתקעו.
אבא, זאת תמר אמר מאור בחוזק.
רגע של שקט, עד שהאוויר עצמו נדחס.
ארז הסתכל עליה מהראש עד הרגליים. השמלה מושלמת. ההתנהגות נעלה. אבל משהו בה היה משוגע עליו. היא נראתה יותר אמיתית מעולם של מסכות.
זה הבחירה שלך? שאל בקול קר. להביא נקייה למסיבת הולדת שלי?
תמר הלבנה, אבל לא השפילה ראשה.
כן, אני מנקה. זו העבודה שלי. אבל אין בזה בושה. באתי מכיוון שהוא ביקש ממני.
הקולות באולם המיסו, אבל אף אחד לא נמשך להתערב.
מאור צעד קדימה.
אל תדבר ככה איתה.
מה אמרת? קולו של ארז התקשח. אתה, שלא הרוויחת אף שקל, מתכוון ללמד אותי איך לדבר?
מאור הרים כתפיו.
היא בעלת כבוד יותר מכלנו כאן, יחדיו.
שתיקה. המוזיקה פסקה.
ארז השאיר את הכוס על השולחן.
תצאו. שניכם.
הכולם הביטו, בלי לזז רגל. תמר ומאור יצאו אל היציאה, צעדיהם הדהדו על השיש כמו פעימות לב.
בחוץ הלילה היה קריר ובהיר.
מאור חייך מצחוק מריר, כמעט בלי קול.
קיבלתי, סוף סוף אין לי עוד אבא.
אולי זה טוב ענתה. לפעמים צריך לאבד הכל כדי למצוא את עצמך.
בבוקר למחרת הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל.
הבנק חשבונות קפואים.
העו”ד גישה חסומה לחשבונות החברה.
העיתונות כותרות על הסקנדל של השנה.
משפחת קשת כבר לא הייתה משהו.
ותמר נעלמה.
בלי מכתב, בלי הסבר. רק פתק על השולחן:
אל תינקם. הפוך לאדם שהיית רוצה להיות.
הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים.
מאור חיפש אותה בכל מקום באוניברסיטה, במרכז, ברחובות הישנים. שום דבר.
חצי שנה אחרי, ביום אביבי חם, הוא ראה אותה.
לפני בית הספר בקיבוץ לוזן. היא החזיקה ספרים וחייכה.
השמש האירוה את פניה, והעיניים שלה היו עדיין אותן טהורות וחיות.
תמר! קרא הוא בלי לחשוב.
היא הסתובבה.
השתנת אמרה בנינוחות. כבר לא כועסת.
הוציא מעטפה.
זה לא כסף. זו הזמנה. הקמתי קרן מכרתי את המניות שנותרו ויצרתי תוכנית לאנשים כמוך. חינוך חינם, מגורים, תמיכה. קראתי לה קרן תמר.
היא מבטה בו זמן רב, ואז חייכה.
סוף סוף מצאת משמעות.
הוא הנהן.
מאז שפגשתי אותך.
שנה אחרי, בכנסייה קטנה מעל שמורת יערות, הם עמדו זה לצד זו.
בלי פינוק, בלי רעש. רק נרות וריח לחם.
ובשער ארז קשת, לבן, עייף, אבל עם עיניים שאינן יותר של ברזל.
התקרב לתמר.
טעיתי לחש. חייתי בין זכוכית ובטון, אבל רק עכשיו הרגשתי חום ממך.
היא אחזה בידו.
אף פעם לא מאוחר ללמוד.
הוא הנהן.
בחוץ השמש שקעה מאחורי ההרים. הרוח נרגעה.
וכשבערב מאור עטף אותה ליד החלון של הבית הקטן שלהם, הוא הבין שהאבא שלו היה צודק רק בדבר אחד.
לא חשוב עם מי אתה נכנס למסיבה.
חשוב מי נשאר איתך כשמנגינות שותות.
