מה את מתרגשת, בסך הכל התפרצה… — למי את בכלל נחוצה, זקנה? את סתם מעמסה לכולנו. מסתובבת פה, עושה ריח. אם רק היה תלוי בי… אבל צריך לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע דיברה עם סבתה זינאידה בוידאו, והיא קמה לרגע מהחדר. הטלפון נשאר על השולחן, מצלמה ומיקרופון פעילים. פולינה עברה בינתיים למחשב — ואז זה קרה. קול נשמע מהמסדרון. פולינה חשבה שהיא מדמיינת, אבל כשהביטה בטלפון — ראתה ידיים זרות, אחר כך צד גוף, ואז פנים. אולגה — אשתו של אחיה. האישה ניגשה למיטת הסבתא, הרימה כרית ואז מזרן וחיפשה מתחת. — יושבת לה כאן, שותה תה… הלוואי שכבר תמות כבר. סתם תופסת מקום בעולם, לא עושה כלום, — המהמה הכלה. פולינה קפאה, מדמיינת לרגע שלא נושמת. כעבור דקה עזבה אולגה, בלי לקלוט שהמצלמה דולקת. הסבתא חזרה, חייכה בלי שמחה בעיניים — ושאלה כרגיל על העבודה. פולינה ניסתה להבין, כשרצתה לצעוק ולהוציא את הנחשית הזו מהבית. סבתא זינאידה תמיד נראתה לה חזקה כמו ברזל, אף פעם לא רמה קול. חמורה אך מבינה, מורה מיתולוגית לספרות ארבעים שנה. כשסבא מת, התעקמה מעט, יצאה פחות מהבית וחייכה פחות. אבל לא איבדה את רוח החיים והאופטימיות. פולינה אהבה את הסבתא שנלחמה תמיד עבור כולם: נתנה לנכד את הדירה שישלם על לימודים, עזרה לנכדה במשכנתא, תמיד עזרה — בסתר או בגלוי. אחיה גרישה ואולגה עברו לדירת הסבתא. סבתא שמחה: “אשמח לעזור לצעירים, וכך לא משתעממת לבד.” פולינה עזרה בקניות ובתרופות, בלי להרגיש שזו חובה — אלא נתינה מהלב. אבל אולגה — תמיד עם מסכה, נימוס מזויף, מבט קר. כלפי חוץ עשתה רושם טוב וגם עזרה לסבתא, אבל כשגרישה נסע מהבית — הכול השתנה: — פתאום נעשתה עצבנית, התחילה לקחת מוצרים לעצמה, אמרה שאני ממילא מקבלת ממך הרבה, אומרים שאני זקנה ולא צריכה הרבה. לקחה ממני הלוואה מהכסף שלך, קנתה לעצמה מקרר עם מנעול והכניסה לשם כל טוב. כסף לא החזירה. אחרי זה חיפשה לי מחבואי כסף, לקחה כל מה שיכלה. — לקחה לי את הטלוויזיה ואמרה שזה מזיק לעיניים, גם אינטרנט מדי פעם מנתקת. אני חיה כמו בכלא. — לא סיפרת לגרישה? — שאלה פולינה. — היא איימה שאם אגיד — תספר לכולם שאיבדה הריון בגללי, שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה הבינה שנגמר השתיקה. היא נסעה עם בעלה, ביקשה הסבר, פרצה את המנעול של אולגה ומצאה את כל המצרכים המיוחדים לאמא שלה. כשאולגה נכנסה, דרשה ממנה לעזוב את הבית בתוך 10 דקות, או שהיא תמצא את הדברים שלה ברחוב. גרישה צעק עליה בטלפון — “תגידי, מי את חושבת שאת? את מפרקת משפחה!” — ופולינה ענתה: “הלוואי והיית בודק מה באמת קורה בבית של סבתא. אשתך רעבה אותה. זכור מי ויתר על נכס למענך.” אולגה התבכיינה ברשתות, גרישה תמך בה. פולינה לא שמעה מהם יותר. בדירת סבתא חזרה השלווה — חוץ מהשקט שהיה לה מוזר בהתחלה. לאט־לאט למדה סבתא לראות סדרות בטלפון, אפילו צחקה בקול: “לא צחקתי כך שנים, כמעט כואבות לי הלחיים.” פולינה חייכה. הפעם היא זו ששומרת על סבתא, כמו שסבתא שמרה תמיד עליה.

את מי בכלל את מעניינת, זקנה? את רק מעמסה על כולנו. מסתובבת פה ומסריחה. אם זה היה תלוי בי מזמן לא היית פה. אבל אין ברירה, צריך לסבול. אני שונאת אותך!
תמר כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע שוחחה בוידאו עם סבתה, אסתר בן-דוד. אסתר קמה בכבדות מהכורסה והלכה למסדרון.
רגע, יקירה, אני כבר חוזרת, אמרה בקולה הרך, ועזבה את החדר.
הטלפון נשאר על השולחן, המצלמה והמיקרופון פועלים. תמר עברה בינתיים לעבוד על המחשב. ואז זה קרה קול מהמסדרון.
בהתחלה נשמעה לה טעות. אולי דימיינה, עד שפתאום ראתה בתצוגה יד זרה, אחר כך גב, ולבסוף פנים מוכרות.
רוני. אשתו של אחיה. כן, הקול לגמרי שלה.
רוני ניגשה למיטה של אסתר, הרימה את הכרית, חיטטה במהירות גם מתחת למזרן.
יושבת פה, שותה תה… שתמות כבר, באמת. למה למשוך עוד זמן? את סתם מבזבזת מקום ואוויר, רטנה בזעף.
תמר לא זזה. כמה שניות אפילו לא נשמה.
רוני עזבה, לא קלטה שהכל מוקלט. עוד כמה דקות וסבתא אסתר חזרה. היא חייכה, אבל העיניים נשארו כבויות.
חזרתי, אגב, איך בעבודה? מסתדרת? שאלה כאילו כלום.
תמר הנהנה בעצבנות. מנסה עדיין לעכל את מה ששמעה בפנים עולה חיים לרוץ החוצה ולזרוק את הגברת מהמדרגות, עכשיו.
סבתא אסתר תמיד הייתה סלע בשבילה. אף פעם לא הרימה קול הייתה לה סמכות שקטה של מורה ותיקה. ארבעים שנה לימדה ספרות, כולם אהבו אותה כי ידעה להחיות גם את ש”י עגנון.
כשסבא מת, משהו בה ניתן, גבההו הזדקף פחות, היא חלתה יותר. אבל לא איבדה את השמחה והאמונה שכל גיל מביא איתו מתנות.
תמר היללה את אסתר בעיקר בגלל הביטחון שנסכה שום צרה לא נראתה מסוכנת לידה. בזמנו תרמה את כל הכסף שחסכה לעזור לנכד ללמוד, ולנכדה כל אגורה שחסכה למשכנתה.
אחיה של תמר, נדב, התלונן אחרי נישואיו על שכר הדירה היקר בתל־אביב. אסתר מיד הציעה חדר בבית; “שלושה חדרים, לכולנו יש מקום ואם יעלה לי הלחץ דם, יהיה מי שישים לב, מה רע?”
נדב הצטרף לאמא להשגיח, תמר דאגה לאוכל, לתרופות וגם הצטרפה לתשלום הארנונה. לפעמים נתנה מזומן, לפעמים העבירה ישירות לחשבון, ולפעמים פשוט הביאה אוכל. תמר קנתה דגים, עופות, חלב, פירות הכול שיהיה לסבתא אוכל מזין.
זה בשביל הבריאות שלך, במיוחד עם הסוכרת, הייתה מזכירה.
אסתר תמיד הוקירה תודה, אבל נראתה נבוכה.
רוני, אשת נדב, נראתה מהתחלה חלקלקה מדי. דיבור מתוק מדי, אבל עיניים קרות. תמר בחרה לא להתערב יחסים של אחרים. רק שאלה את סבתא אם הכול בסדר.
כן, נהדר, רוני מבשלת, הבית מתוקתק. צעירה, קצת חסרת נסיון, אבל תתבשל, חייכה אסתר.
עכשיו תמר קלטה הכל שקר. בציבור רוני שה תמים, לבד ארסית.
סבתא, שמעתי הכול… מה זה היה?
אסתר קפאה לרגע, השפילה מבט.
כלום, תמרי. היא עייפה. עבר עליהם שבוע קשה, נדב כל הזמן בעבודה, הלחץ מוציא ממנה את זה.
תמר בחנה אותה, מבחינה בכל קמט חדש מבינה שבמבט כבהו הרבה ניצוצות. נשארה עקשנות, נוספה עייפות. התווסף גם פחד.
עייפה?! שמעת מה היא אמרה? זה לא סתם לחץ…
תמרי… קטע אסתר, אני יכולה לסבול. התפרצה, מה לעשות, אני באמת מבוגרת. לא צריכה הרבה.
די, סבתא, אל תעשי ממני טיפשה. או שאת מספרת לי הכול עכשיו או שאני מתיישבת באוטו ובאה אלייך. החלטי.
אסתר שתקה מעט, ואז השפילה כתפיים וסידרה את משקפיה. אשליותיה התרסקו. עכשיו ישבה מולה לא הדמות החזקה, אלא אשה מבוהלת.
לא רציתי להטריד אותך… את עסוקה, למה שתסבלי מדברים כאלה? חשבתי שיעבור…
הסתבר שהסיפור עם רוני ארוך ומלוכלך הרבה יותר ממה שתמר דמיינה. זוג צעיר, מזוודות ענק, חלומות על חיסכון למשכנתה. בהתחלה דירת אסתר התמלאה שוב קולות ובישולים. הייתה שמחה אפילו במבוכה.
ואז נדב יצא לעבודה וכל היציבות נעלמה.
קודם סתם נהייתה עצבנית, סיפרה אסתר. אחר כך התחילה לקחת לעצמה את כל הקניות. אמרה שאת ממילא מביאה המון לה זה יותר חשוב, היא צעירה, היא בהריון. ואני, מה חשוב? שאוריד במשקל? צחקה.
רוני ביקשה ממנה הלוואה מאותו כסף שתמר נתנה לתרופות ובכסף קנתה לעצמה מקרר שעמד נעול בחדרם. כל דבר טוב שתמר הביאה עבר לשם.
כמובן, החוב לא הוחזר. עם הזמן רוני החלה להמציא תירוצים לחיפוש “לבדוק סתם” וגילתה כל מחבוא לכסף.
את הטלוויזיה לקחה, אמרה שזה הורס ראייה. אינטרנט מנתקת מתי שבא לה ואני רוצה לקרוא חדשות, לדבר עם כולם… לפעמים אני מרגישה כאן בכלא.
ונדב? לא סיפרת לו כלום?
אסתר הנידה בראשה.
אמרה שאם אגיד לו, תגיד לכולם שגרמתי לה להפיל. שאת כל המתח אני הוצאתי שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. אני לא יודעת אם בכלל הייתה בהריון, אבל…
תמר חנקה את הזעם, התאפקה שלא לצרוח.
סבתא, אסור שאף אחד יתייחס אלייך ככה, אף אחד! לא משנה בן כמה, לא משפחה ולא זר.
אסתר פרצה בבכי. תמר ישבה לידה, ליטפה אותה. אבל בפנים כבר ידעה: עכשיו מתחילה הסערה. היא לא תשתוק.
כעבור חצי שעה היא ובעלה אייל כבר התניעו לכיוון דירה של אסתר ברמת-גן. בדרך סיפרה לו הכול, והוא גם שהתקשה להאמין הבין שאין סיבה לחשוד באשתו.
אסתר פתחה את הדלת, חסרת אונים, מעסה את כפות הידיים בדאגה.
למה לא התקשרתן? הייתי מכינה תה…
לא באנו לשתות תה, סבתא. באנו לעשות צדק. איפה רוני?
הלכה לאנשהו. לא מדווחים לי… טוב, כנסו כבר.
אסתר זזה הצידה, תמר מיד ניגשה למטבח. מקרר בקושי עם שאריות: קרטון חלב מעופש, כמה ביצים, חמוצים עם עובש, במקפיא רק שכבת קרח.
תמר הביטה באייל, והוא הבין. ניגשו יחד לחדר של רוני נעול במנעול פשוט. אייל פתח אותו במברג.
אכן, מקרר פרטי מלא: יוגורטים שתמר קנתה במיוחד, גבינות, נקניק ביתי, ירקות טריים.
העיניים שלה הזדקרו מרוב זעם, אך שלטה בעצמה. מהמטבח תכננו “מלכודת” נעלמו בסלון של אסתר.
רוני הגיעה הביתה תוך חצי שעה.
מי נגע בדלת שלי?! צעקה, אגרופיה קמוצים.
אז יצאה תמר מסלון אסתר.
אני.
רוני נבלמה, עיניה התרוצצו. שנייה שתקה, ואז חזרה לחוצפה הרגילה.
מי את בכלל? מה את עושה פה?
תמר התקרבה, מביטה מהגובה.
אני הנכדה של בעלת הבית. ואת? שיענה ביבשה יש לך עשר דקות לאסוף דברים. אחרת, יזרקו אותם מהחלון. ברור?
אני אודיע לנדב!
תודיעי למי שאת רוצה. נדב לא פה. ואם צריך בכיף נוציא אותך בפורמלין.
רוני גיחכה, אך רצה לאסוף את חפציה. המשיכה לקלל ולהכפיש תמר עמדה בשקט מוחלט.
אסתר עמדה בפרוזדור, מנגבת דמעות.
תמרי… למה לעשות כזה בלגן… השכנים ישמעו…
רק אז תמר קפצה לעבר סבתה, חיבקה אותה בחום.
זה לא בלגן, סבתא. זה פשוט להוציא את הזבל.
בלילה נשארו לישון אצל אסתר, ולמחרת מילאו לה מקרר באוכל וארון תרופות בתרופות. כשנפרדו, אסתר בכתה שוב. תמר התפללה שזה לא מתוך בושה או פחד להישאר לבד. איימה עליה שאם רוני רק תעז לשוב, אסור לה להכניס אותה.
באותו יום נדב התקשר. כעס כל־כך, שהטלפון רטט.
את השתגעת? רוני בוכה! איפה היא תגור עכשיו?! נראה לך שאת עושה מה שבא לך כי יש לך כסף?!
תמר טרקה את השיחה. אחרי כמה שעות שלחה לו הקלטה:
כדאי שתברר קודם. “הנסיכה” שלך מענה את סבתא ומתעללת בה. תזכור, סבתא נתנה לך פעם את כל מה שהיה לה. אם תתקרב אליה עם רוני הזו אתם תצטערו.
נדב שתק. ולא היה צריך יותר.
רוני התגלגלה זמנית אצל איזו חברה. ברשת כתבה פוסטים על “משפחה רעילה” ועל “אנשים עם שני פרצופים”. נדב סימן לייקים. תמר לא שמעה מהם עוד.
אצל סבתא אסתר נהיה שקט וחמים. אחרי שבועיים ביקשה מתמר שתלמד אותה לראות סדרות בפלאפון. התחילה ב”סיפורי תל אביב” ואז עברה לקומדיות. לפעמים צפו יחד.
וואו, מזמן לא צחקתי ככה, הודתה אסתר ערב אחד. הלחיים ממש כואבות לי. שכחתי איך זה מרגיש
ותמר חייכה. עכשיו הלב שלה סוף סוף שקט. פעם סבתא הגנה עליה, עכשיו היא מגנה על סבתא.