מבחן למבוגרים — סווטי, למה את לא באה לחגוג איתנו את סיום הפרויקט? — שאל מיכאל בחיוך, אפילו קרץ לה. — כי, חברי היקר, יש לי היום דייט, — ענתה סווטה במבוכה קלה. — וואו, איזו הפתעה! — מיכאל הופתע. הוא כבר הכיר את סווטה חמש שנים, ידוע שהיא אם יחידנית וחשב שהיא לא מחפשת זוגיות… מוזר, אולי כן חיפשה והוא לא שם לב. — טוב, לא נעכב אותך. שיהיה לך בהצלחה, — אמר, פנה לשאר העובדים: — נזוז? — כן! — קדימה! — ברור! — נענו כולם יחד, ויצאו לבית הקפה. מיכאל הלך איתם וחייך, אך עמוק בפנים הרגיש צביטת קנאה. איזו קנאה? הרי בינו ובין סווטה לא היה ולא היה יכול להיות דבר, חוץ מהקשר העיסקי והחברות הרגילה. “הכול משונה,” חשב לעצמו. * * * באותו יום חזר מיכאל הביתה מאוחר מהרגיל, בהרבה. הילדים מיד קפצו עליו: “אבא בא! אבא בא!” ובעקבותיהם יצאה קטיה, אשתו. — מישקה, סוף סוף! היא חיבקה ונישקה אותו. — טיילנו היום, בנינו ספינה מהאגדות, ואתה רק עובד ועובד, — קטיה חייכה. — אני לפחות מביא פרנסה, — רטן מיכאל. — יש לי זכות להישאר בעבודה עד כמה שאני רוצה! — כמובן שיש, — הסכימה קטיה. — ואין צורך לחקור אותי, — הוסיף בזעף. אם היו שואלים אותו למה הוא עונה בזעף וממשיך להתעכב על זה, לא היה יודע לענות. — מיש, מישהו נשך אותך? — צחקה קטיה. פתאום הבין: הוא רוצה לראות אותה מפסיקה לחייך, שיהיה לה רע כמו שלו. — לא. פשוט עייף. תחממי אוכל, — ניסה להשמע רגיל, וכשקטיה הלכה למטבח, התיישב על ספסל הנעליים ואחז בראשו. “מה אני עושה?!” נבהל מעצמו. * * * כמה ימים אחרי, מיכאל שחרר. החליט שזה רק בגלל שרצה שכולם יחגגו את סיום הפרויקט, ואולי הצטער שסווטה סירבה. עכשיו התחיל פרויקט חדש, ושקע כולו בעבודה. * * * — סווטה, נראה שתצטרכי להישאר היום, אני צריך חישובים, — אמר לה. — סליחה, היום אני אצל אמא שלי, — סווטה נענעה בראשה. — זה חשוב לי. מחר אגיע מוקדם ואסיים הכול. — בסדר, — הסכים. בעצם התחרפן. יש פרויקט! מה יותר חשוב מפרויקט? — אמא שלך חולה? — שאל. — כן, — הורידה סווטה עיניים. — הבנתי, — הנהן. חולה זו סיבה מוצדקת. מאוחר יותר גילה שלא הייתה שום מחלה. סווטה פשוט נתנה תירוץ כדי שלא יבקש ממנה להישאר. — למה לא נוסעת לאמא? — שאל בהפתעה כששמע מעובדי מחלקתו. — בטח שהיא נוסעת. אבל עם המחזר שלה, — אמרה אולגה, משכה אותו לחלון, — תראה… נעמד לידה וראה: סווטה יוצאת מהבניין, גבר פוגש אותה, הם אוחזים ידיים, עולים לרכב ונוסעים. מיכאל שוב הרגיש קנאה — עכשיו חזקה מכל. “אלוהים — זה אמיתי. היא באמת מצאה גבר!” הבזיקה המחשבה. — טוב… — ניסה להסתיר בקול אדיש, — סיום עבודה בשש, כל אחד חופשי ללכת לדרכו. חזר לשולחן ונסה להתרכז, אבל לא הצליח. * * * הזמן עבר. מיכאל נהיה מתוח יותר ויותר, לא הבין מה קורה לו. בהתחלה רק התרגשות קלה בכל פעם ששמע את קולה של סווטה או קיבל ממנה הודעה — הלב פעם מהר, כמו פעם עם קטיה. “אולי התאהבתי?” חשב. זה הצחיק והבהיל בו זמנית. הרי בן ארבעים, משפחה, ילדים. הוא מעריך את אשתו, מודה לה, אולי כבר לא אוהב. הרגשות לסווטה רק התעצמו. שם לב, שהוא מזדקף כשסווטה נכנסת, פותח בשיחה ראשון, שואל לדעתה, מחזיר בלב כל מילה ומבט. מצא את עצמו חושב: “לו רק הייתי פוגש אותה לפני כן?” הבין שכנראה היה הולך. התגנב בו אשמה — הבט לכל התמונות המשפחתיות, החיוכים, הזיכרונות, ושאל — למה מרגיש שהוא חי חיים לא שלו? * * * קם בוקר אחד, בחדר חשוך וליבו מלא בסווטה. גם בבית, בחיבוק משפחתו, לא הצליח להוציא אותה ממחשבתיו. זכר איך אמש שוב ראה אותה הולכת עם בחור. וכל פעם שנעלמה, משהו בתוכו נקרע. “אני מאבד את עצמי. אם לא אעצור — לאט לאט אאבד הכול. הפוך זר לילדים, לקטיה, לעצמי. אשתנה, אשנא את מה שנהייתי. אחר כך יהיה מאוחר מדי.” קם, עשה לעצמו קפה, עמד מול החלון בערפל בוקר, וקיבל החלטה. * * * — מה? אתה עובר מחלקה? — התקהלו סביבו העובדים, גם סווטה. — כן. יש צורך לעזור שם, — אמר. — זמני, נכון? — ברור שזה זמני, — ענה, למרות שידע: אין קבוע כמו זמני. חשב בכלל להתפטר, אך הבין שזה לא חכם — הוא מוערך, תפקיד טוב, פרנסה, עתיד מבטיח. לכן ביקש לעבור מחלקה, אפילו לזמן קצר, רק להתרחק מהסביבה שכל מבט או מילה של סווטה מעבירים בו זרם של תשוקה בלתי נשלטת. לא רצה להיות הגיבור שמאבד הכול בשביל רגש חולף, לא רצה לומר: “אני רק בן אדם…”, ידע שהזמן יעבור והכאב יעבור איתו. בערב אמר לקטיה: — אני רוצה לבלות איתך ועם הילדים יותר. לא להיעלם כל הזמן לעבודה. קטיה הופתעה: — באמת? — — כן. אני מפספס הרבה איתכם. היא רק חייכה. היתה זו חיוך מוכר, וכאב מתוק עטף אותו. התחיל לקחת את הילדים לפארק, לאסוף מביה”ס, להשתתף באירועים, לשוחח עם קטיה לא רק על שגרה, אלא גם על עצמו ועליה. חשב: “למה לא עשיתי את זה קודם? למה זו היתה מטלה ולא הזדמנות?” מחשבות על סווטה לא נעלמו. אבל עם הזמן הפכו לנדירות, כמו צל קל: הנה היא, עם מי שיכלתי להיות, אבל בחרתי במשפחה. והודה לעצמו. * * * — מישה! פסע בקניון אל חנות הצעצועים, ושמע מישהי קוראת לו. הסתובב וראה את סווטה. — מישה, איפה נעלמת? כל הצוות חיכה שתחזור, כבר שנה עברה! חייך — שמח לראותה, אך בפנים היה שלו. — שלום, סווטה. שמח לראותך! — איך אתה? — טוב. אפילו מצוין, — הרגיש שזה אמת. — למה לא חזרת אלינו? היית המנהל הכי טוב. — הייתי צריך שינוי, — ענה. — ואת? — התחתנתי. הוא בן אדם טוב, אמיתי, הבת שלי קיבלה אותו. הנהן — לא קנאה, רק פליאה קלה, כמו לפגוש ידיד ישן ששב מדרך ארוכה אדם אחר לגמרי. — שמח בשבילך, — אמר בכנות. דיברו קצת, עדכונים על החברה, מכרים משותפים. איש לא הציע להמשיך לבית קפה. שניהם ידעו שזה סוף (או אולי התחלה של חדש, אבל לא ביחד). נפרדו, מיכאל קנה מתנה, יצא, נכנס לרכב — ורק אז הבין: אין לו כלפיה כלום. לא כאב, לא רטט, לא תשוקה לזרוק הכול ולהתחיל מחדש. הביט קדימה: רמזור, הולכי רגל, ילדים בידיים של מבוגרים — ופתאום הרגיש שהוא במקום הנכון. לא באגדה רומנטית, אלא בחיים — שלו, האמיתיים, המורכבים, אך שלו. * * * סווטה וקטיה עמדו יחד ליד מסלול הריצה. השתיים מזמן רשומות לאותו חדר כושר ונפגשות לא פעם. — איך היה המפגש? — קטיה שאלה. — לא היה כלום. הוא איחל אושר, וזהו… תדעי לך, ניצחת, — אמרה סווטה. — בעלך איש נפלא. — אני יודעת, תמיד ידעתי, — קטיה חייכה וקרצה לחברתה.

יומן אישי מבחן של מבוגרים

דלית, למה את לא באה איתנו לחגוג את סיום הפרויקט? שאל יהונתן בחיוך, ואף קרץ אלי.
כי, חברי היקר, יש לי היום דייט, עניתי במבוכה קלה.
מה?! יהונתן היה מופתע. כבר חמש שנים שאנחנו מכירים, והוא מכיר אותי כאמא יחידנית שלעולם לא מדברת על גברים. מוזר. אולי, בעצם, הוא פשוט לא שם לב. טוב, לא נמשיך להחזיק אותך. בהצלחה, הוא חייך ופנה אל שאר הצוות. יאללה, נלך?
בטח!
כבר מתה להתחיל!
ברור! קראנו כולנו, ויצאנו בדרך לקפה לכבוד הסיום.
הלכתי איתם כמה דקות, מחייכת קצת לעצמי. רק אחרי שנפרדתי מהם המשכתי לחשוב אפילו הרגשתי סוג של צביטה קלה בלב. מה לי ולקנאה? הרי בין יהונתן לביני אין כלום, רק יחסים חבריים לגמרי.

איזה מוזר כל זה.

*
באותו ערב יהונתן חזר הביתה מאוחר מהרגיל, בהרבה. מיד הילדים קפצו עליו בצעקות: “אבא! אבא!”. ואז גם יערה, אשתו.
יונתן, הגיע הזמן!
היא חיבקה ונישקה אותו.
הספקתי לצאת עם הילדים, בנינו יחד סירה נהדרת. ואתה כל הזמן בעבודה, היא חייכה אליו.
אני עובד, רטן יהונתן. מותר לי להישאר עד שעה מאוחרת, לא?
כמובן, הסכימה יערה מיד.
ואני לא צריך לעבור עכשיו חקירת שב”כ, סיים קצת בעצבים.
אם הייתם שואלים אותו למה הוא תגובתי ומוריד את כל הבית, גם הוא לא היה יודע להסביר.
יונתן, מישהו אכל לך את מצב הרוח? שאלה יערה עם אותו חיוך עדין.
באותו רגע הבין הוא פשוט רוצה שהיא תרגיש רע בדיוק כמוהו.
לא, פשוט עייף, ענה בקור. תחממי בבקשה ארוחת ערב.
יערה נעלמה למטבח, והוא נשאר יושב, ראשו בין ידיו.
מה אני עושה לעצמי? חשבתי בבהלה.

*
אחרי כמה ימים, הדברים שככו מעט והבנתי שבסך הכול התאכזבתי כל כך רציתי שכולם יישארו איתי אחרי הפרויקט, וכשדלית הלכה זה עצבן אותי.

היה לנו פרויקט חדש בעבודה, שקעתי בו כל כולי.

*
דלית, נראה שתצטרכי להישאר עוד הערב, אמרתי לה יום אחד. אני צריך תחשיבים.
מצטערת, היום אני נוסעת לאמא שלי, זה חשוב לי. אבוא מחר מוקדם ואסיים הכול.
בסדר, הסכמתי.
מבאס. יש פרויקט מה יותר חשוב מזה?
אמא שלך לא מרגישה טוב? התעניינתי.
כן… דלית הורידה עיניים.
ברור, עניתי. לאמא חולה משחררים עובדים בלי בעיה.
אבל אז שמעתי מאחת העובדות לא, האמא בסדר. דלית פשוט תירצה סיבה כדי לא להישאר.
מה זאת אומרת? אז לאמא אין שום בעיה? הופתעתי.
לא, אמרה נטע מחיוך שובבי. היא נוסעת עם הבן זוג החדש שלה.
היא הצביעה על החלון. יחד עמדנו והסתכלנו הנה דלית יוצאת מהבניין, גבר מקבל אותה, שניהם מחייכים, נכנסים לרכב ונוסעים.
באותו הרגע שוב הרגשתי נקיפות קנאה. הפעם זה כבר לקח שלם.
אלוקים, זו האמת? יש לה באמת מישהו!

השתדלתי להישמע רגוע: נגמרים בשש, כל אחד חופשי לעצמו.
התיישבתי והעמדתי פנים שאני עובד, אבל זה לא הלך.

*
עברו שבועות, נהייתי מתוח יותר ויותר. כל פעם ששמעתי את דלית מדברת במשרד, הלב שלי דפק חזק. כמו שהרגשתי פעם כשפגשתי את יערה בנעוריי.
מה, התאהבתי? צחקתי לעצמי בבהלה. אני בן ארבעים, נשוי, עם שני ילדים. אני כבר לא אוהב את יערה? לא… עכשיו אני מעריך, סומך, מכיר תודה האהבה הגדולה התפוגגה. אבל אולי כך אצל כולם?
האובססיה רק התגברה. פתאום שמתי לב: בכל פעם שדלית נכנסת אני מתיישר. רוצה שתשים לב. התחלתי לפתוח איתה בשיחות יזומות, שואל לדעתה, ובסוף מנתח כל אינטונציה, כאילו מסתתר שם איזה סוד.
תפסה אותי מחשבה: מה אם הייתי פוגש אותה לפני ההקמה של הבית?
ידעתי כן, אולי הייתי עוזב. לא מיד, אבל הייתי בונה לעצמי סיבות, תירוצים, ועוזב עבור הסיכוי לבנות משהו איתה.
הרגשתי אשמה. הסתכלתי על התמונה של המשפחה שלנו מטיול באילת. כולם מחייכים, גם אני. אז למה עכשיו מרגיש לי שהכול מזויף?
לא הצלחתי להבין.
למה עכשיו? למה דלית? שלוש שנים עבדנו יחד, ולא קרה לי כלום. למה עכשיו אני אובססיבי אליה?

הכול בפנים התחיל להתפרק. הערכים שהיו ברורים תמיד פתאום נזילים. אני הרי לא רוצה לבגוד. לא רוצה לפרק את הבית. אבל לא מצליח לשלוט ברגש.

*
אותו בוקר התעוררתי מוקדם. בדירה חשוך, רק פס עדין מהאור הירושלמי מחלחל דרך התריסים.
דלית לא יצאה לי מהראש. גם לא עכשיו, בתוך השלווה הביתית. כאילו תקועה בי עמוק, כמו קוץ.
חשבתי אתמול שוב היא יצאה מוקדם, שוב עם הגבר ההוא. וכל פעם שאני רואה את זה, משהו בתוכי קרוע.
אני מאבד את עצמי. אם לא אעצור עכשיו, אאבד הכול. לא ברגע לאט. אהפוך לקריר, מריר, זר ליערה ולילדים שלי. אשנא את האדם שאהפוך להיות. ואז כבר יהיה מאוחר מדי.
ירדתי למטבח, הכנתי קפה, נעמדתי ליד החלון. בחוץ היה ריק ואפרורי, הבדידות היתה מוחשית. והחלטתי.

*
מה? אתה עובר למחלקה אחרת? הקיפו אותי העובדים, כולל דלית.
ככה יצא, עניתי. צריך לטפל בבעיה בחדשנות.
זה זמני?
בטח, זמני, חייכתי, אבל ידעתי שזה יישאר.
בהתחלה שקלתי בכלל לעזוב הכול. אבל זה היה טיפשי המשרה טובה, המשכורת יפה, יש אופק. אז ביקשתי להעביר מחלקה, אפילו לכמה חודשים אבל רציתי לצאת ממעגל הקסמים, מהקליק הזה מול דלית שכל מבט או מילה ממנה עושה לי פרפרים בבטן שאני כבר לא רוצה להרגיש.
לא אהיה האיש שמאבד את המשפחה בגלל קפריזה רגשית. ידעתי שזה יעבור, ואמנם יהיה קצת כואב, אבל זה ייעלם.

באותו ערב אמרתי ליערה:
אני רוצה להיות יותר בבית. להקדיש זמן לך ולילדים. מספיק עם זה שאני מבלה שעות ארוכות במשרד.
יערה הביטה בי בפליאה.
באמת?
כן. מרגיש שפספסתי איתכם דברים. איתך, עם הילדים.
היא לא ענתה מיד, פשוט חייכה אלי מתוך הלב, וחיבקה אותי.
התחלתי לקחת את הילדים לפארק, לאסוף אותם מבית הספר. להיות נוכח באירועים, לא רק כבעל תפקיד. דיברתי עם יערה לא רק על היום יום, אלא גם עליי. שיתפתי אותה, שאלתי עליה. פתאום גיליתי בת זוג מחדש.
לפעמים חשבתי למה לא עשיתי את זה קודם? למה חשבתי שזו חובה ולא זכות להכיר את בת הזוג שלי באמת?
עדיין חשבתי מדי פעם על דלית. זה לא נעלם. אבל נהיה פחות כואב, פחות תכוף. לפעמים ראיתי אותה והלב רק ציין: היא, זו שיכולה הייתה להיות איתי. אבל בחרתי אחרת. הייתי גאה בהחלטה שלי.

*
יהונתן! יהונתן!
שמתי פעמיי בחנות הצעצועים בקניון כששמעתי מישהי קוראת לי. הסתובבתי דלית.
נעלמת! כל המחלקה חיכתה שתחזור, אתה כבר שנה לא אצלנו!
חייכתי. הרגשתי שמח לראות אותה, אבל לא כואב.
שלום דלית, טוב לראות אותך.
מה שלומך?
טוב, אפילו מצוין, הרגשתי שאני אומר אמת.
למה לא חזרת? היית המנהל הכי טוב שהיה לנו.
הייתי צריך שינוי, זה הכול. ואת?
יצאתי להתחתן, חייכה. הוא אדם טוב, אמיתי. הבת שלי אוהבת אותו.
הנהנתי. לא הרגשתי קנאה. רק סוג של סקרנות אדם שמכירים הפך למישהו אחר.
אני שמח בשבילך, אמרתי.
החלפנו עוד כמה מילים על העבודה, החברה, בכלל. אף אחד לא הציע להמשיך את המפגש, לשבת לקפה. שנינו ידענו כאן זה נגמר. או מתחיל משהו חדש, בלעדינו.
נפנפתי ביד, המשכתי, קניתי מתנה, יצאתי החוצה וחוויתי באיחור אני כבר לא מרגיש כלום כלפיה. לא כאב, לא ריגוש, לא תשוקה להתחיל מחדש.
הבטתי קדימה לאור הרמזור. אנשים ברחוב, ילדים בידיים של ההורים. והרגשתי, סוף סוף, שאני במקום הנכון. לא חיים מושלמים מהסרטים החיים שלי. אמיתיים, לא פשוטים, אבל שלי.

*
דלית ויערה עמדו ליד מסלול ההליכה במכון. כבר תקופה משתתפות באותו שיעור.
איך הייתה הפגישה שלכם? שאלה יערה.
דלית משכה בכתפיה.
כלום מיוחד. הוא איחל לי בהצלחה, וזהו… אז את ניצחת, חייכה דלית. בעלך בן אדם מדהים, אמרה.
אני יודעת, ענתה יערה ותמיד ידעתי.
היא חייכה וקרצה לחברתה.