את יודעת איך זה, כשהייתי הבת היחידה במשפחה, אז כשהתחתנתי, אני וירון (הבעל שלי) עברנו לגור עם ההורים שלי בתל אביב. זה דווקא עבד טוב בהתחלה באמת, הייתה הרמוניה. חיינו יחד בלי ויכוחים, וכל אחד עזר בבית כמה שיכול היה לפי הזמן הפנוי שלו. הייתה מן הבנה כזאת מי שיכול, עושה מטלה כזו או אחרת. לא היו בכלל מריבות ביני לבין אמא שלי על שטויות. אם אני הכנתי ארוחת ערב, היא הייתה שוטפת כלים; כשאני ניקיתי את הבית, היא השקיעה בילדים. באמת חילקנו בינינו את כל האחריות בבית, לפי מה שהתאים.
ואז, הכל השתנה כשההורים יצאו לפנסיה.
התקופה הזאת סימנה מהפך. שניהם פתאום בבית כל הזמן. אבא שלי מבלה את היום בלשחק שש-בש עם החברים במרפסת בגינה, ואמא שלי נטעה עציצים ומטפחת את הגינה ותו לא.
ובבית… בקושי מזיזה אצבע. אפילו דברים בסיסיים – כמו לשטוף את הכלים שנערמים כל יום בכיור. אני חוזרת מהעבודה עייפה אחרי יום במשרד, ורואה הר של כלים, שום ארוחת ערב מוכנה, מקרר ריק, והבית מבולגן. אני שוקעת וכזו מותשת שלא יודעת מאיפה להתחיל. מה, היא לא יכולה לטפל אפילו בדברים הכי בסיסיים? גם אני בן אדם עייף אחרי עבודה. עם משפחה כזו, לא מבינה איך יש לי בושה. לפעמים אני מרגישה שהם מתייחסים אליי כמו מישהי זרה, לא רואים את העייפות שלי בכלל. ניסיתי לדבר עם אמא שלי על זה, אבל היא מיד נפנפה אותי בזלזול. אמרה שהיא כבר עשתה את שלה, ואם מישהי צריכה לטפל במשהו שתעשה את זה. וזהו כאן נגמרה השיחה.
אני מנסה להבין אותם, אבל זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר אכזבה. גם לי יש גבול, גם אני עייפה. פשוט לא מצליחה להבין איך הם יכולים להיות בבית כל היום ולא לעשות כלום. אני באמת לא יודעת מה לעשות. לנסות שוב לדבר איתה? או שאולי כדאי יותר לחשוב ברצינות על לעבור דירה לתת להם לחיות איך שנוח להם, ואני וירון נוכל לבנות לעצמנו בית שמתאים לקצב החיים שלנו והצרכים שלנו.
