כמו שאומרים אצלנו, כל משפחה והבלגן שלה, ולצערי, למרות שגדלנו באותו הבית ברמת גן עם אותה קוטגינה ואותם שטרות של שקל מתחת לכרית, אחי התגלגל להיות ביריון ואפילו כבר ביקר בכלא. כדי לחמוק מהאווירה המרעילה שלו, השתדלתי לשמור על מרחק כמו שמרחיקים חציל מסלט חצילים כשיש אלרגיה בבית. אבל, כמו בכל קלישאה טובה, החיים לא שואלים והכול התהפך כשפגשתי את עלמה המדהימה שהיום היא אשתי, והחלטתי להתחתן איתה.
ברגע שאחי שמע על החתונה, התחיל לעצבן ולהציק: יאללה, תכיר לי אותה כבר. מה, ניפגש בכל מקרה בחתונה שלך, לא? האמת? די חששתי מהמעמד הזה שמרתי מרחק לא רק כי הפרצוף שלו מפחיד, אלא כי ממש לא רציתי שהיא תפסול את כל המשפחה שלי ביום הראשון. אבל איך רואים במערכון של הגשש, אי אפשר לברוח מהגזירה והמציאות דחפה אותי להזמין אותו. ככה יצא שהפגישה הראשונה בין אשתי לאחי הייתה ביום החתונה שלנו.
נו, אחי הרי נשבע שהוא יהיה בנאדם, אבל מסתבר שבשביל לנהל מערוף צריך יותר מאשר הפיוס בבית הכנסת. הוא לא עמד בהבטחה היה ברור שהלב שלו מלא בי כמו שמלאווח מלא שמן. דווקא ביום של השמחה שלי, בחר לנקום על משהו שאני אפילו לא זוכר, ומול העיניים של כל הדודות, הקוסקוס והצלמים, העליב את אשתי בלי בושה. ניסיתי להיכנס בו עם כל הפיוזים שבי, אבל זכיתי להמון איומים וקללות אפילו איים שירביץ לי בשביל בחורה.
ההתנהגות שלו הרסה לי את החתונה, אירוע שהיה אמור להיות אחד השיאים של החיים שלי. הוא לא הראה טיפת חרטה להפך, רק הגביר את תחושת הביזוי והייאוש. אחרי הבושות האלו, הבנתי שחייב לקבל החלטה: אני שם חיץ ביני לבינו. מאז, משתדל להימנע ממפגשים משפחתיים שהוא מגיע אליהם, אפילו שזה הופך אותי ליעד עיקרי לריכולים של כל הדודות והאימהות הפולניות. קשה להיות בקשר עם מישהו שלא מוכן להשתנות, גם אם הוא מצטער כל הזמן ומתחנן שנחזור להיות אחים טובים. אני לא רוצה להיות ציני, אבל באמת? קשה להאמין שאפשר לשנות טמפרמנט של סבתא או של אח שלא מוכן לגדול.
