לקח לי שישים וחמש שנה כדי להבין באמת.
הכאב הכי גדול זה לא בית ריק.
הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך.
שמי עינת. השנה חגגתי שישים וחמש.
זה מספר רך, קליל לגזור מהשפתיים, אבל לא הביא לי שמחה.
אפילו העוגה שהכינה לי הכלה שלי לא הצליחה להמתיק לי את הלב.
אולי פשוט אבד לי החשק גם למתוק וגם לתשומת לב.
רוב חיי חשבתי שהזדקנות שווה בדידות.
חדרים שקטים. טלפון שאף פעם לא מצלצל. סופי שבוע אילמים.
האמנתי שזו העצב הכי עמוק.
עכשיו אני יודעת שיש משהו יותר כואב.
גרוע יותר מבדידות זה בית מלא אנשים שבו את נעלמת לאט לאט.
בעלי נפטר לפני שמונה שנים.
היינו יחד שלושים וחמש שנה.
הוא היה שקט, יציב, אדם של מעשים, לא של מילים, אבל כל נוכחות שלו הרגיעה.
הוא ידע להחזיר כיסא שבור לחיים, להדליק תנור ישן,
ורק במבט אחד להרגיע לי את הנשמה.
כשנעלם, העולם פשוט התערער לי.
נשארתי לגור קרוב לילדים שלי יותם ועדי.
נתתי להם הכול.
לא כי חויבתי, אלא פשוט כי אהבתי אותם זו הייתה הדרך היחידה שדרכה הבנתי מה זה לחיות.
הייתי שם עם כל חום, כל מבחן, כל חלום רע באמצע הלילה.
האמנתי שיום אחד כל האהבה תחזור אליי באותה צורה.
לאט, לאט הביקורים נעשו נדירים.
“אמא, לא עכשיו.”
“פעם אחרת.”
“בסופ”ש אנחנו עמוסים.”
וחיכיתי.
יום אחד יותם אמר:
“אמא, בואי תעברי אלינו. יהיה לך נחמד, יהיה מי שישמור עלייך.”
ארזתי את החיים שלי בכמה קרטונים.
מסרתי את שמיכת הטלאים שתפרתי, נתתי את הקומקום הישן לשכנה, מכרתי את האקורדיון המכוסה באבק ועברתי אליהם לבית גדול, מואר ומודרני.
בהתחלה היה חמים.
הנכדה שלי חיבקה אותי.
נועה, הכלה, הכינה לי קפה כל בוקר.
אבל אז הטון השתנה.
“אמא, תורידי ווליום לטלוויזיה.”
“תישארי בחדר שלך, יש לנו חברים.”
“אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו.”
ואז, המשפטים שהרגישו כמו אבנים בלב:
“כיף שאת פה, אבל אל תגזימי.”
“אמא, תזכרי הבית הזה כבר לא שלך.”
ניסיתי לעזור.
בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה.
אבל הרגשתי שקופה.
או אולי אפילו יותר גרוע נטל שכולם נזהרים לא להעיר.
לילה אחד שמעתי את נועה בטלפון.
היא אמרה:
“חמותי כמו אגרטל בפינה. היא שם, אבל כאילו לא נוכחת. זה פשוט יותר ככה.”
לא עצמתי עין כל הלילה.
שכבתי במיטה, חיפשתי צללים בתקרה ופתאום קלטתי משהו כואב.
אני מוקפת משפחה, אבל הלב מרגיש ריק מאי פעם.
אחרי חודש אמרתי להם שמצאתי דירת חדר קטנה בכפר, דרך חברה שלי.
יותם חייך. אי אפשר היה לפספס את תחושת ההקלה שלו.
היום אני גרה בדירה צנועה ליד רמת הגולן.
מכינה לעצמי קפה בבוקר.
קוראת ספרים ישנים.
כותבת מכתבים שאף פעם לא אשלח.
בלי ביקורת.
בלי הערות.
שישים וחמש שנה.
כבר אין לי ציפיות גדולות.
אני רק רוצה שוב להרגיש אדם.
שלא אהיה משא.
לא לחש שקט ברקע.
הבנתי עכשיו:
הבדידות האמיתית היא לא השקט של הדירה.
זו הדממה בתוך הלב של מי שאת אוהבת.
זו ההרגשה להיות נסבלת אבל אף פעם לא להישמע.
להתקיים אבל אף פעם לא באמת להיראות.
הזקנה לא יושבת בקמטים.
היא שם, בכל פעם שאת פותחת את הלב
ומגלה שאף אחד כבר לא מתגעגע לדעת כמה הוא פועם.
