לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת.
הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק.
הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך.
שמי חיה. השנה חגגתי שישים וחמש.
מספר עגול, נעים לאוזן, אבל לא הביא איתו שמחה.
אפילו העוגה שהכינה לי הכלה שלי היתה חסרת טעם.
אולי איבדתי את התיאבון גם למתוק, וגם לתשומת לב.
רוב חיי חשבתי שהזדקנות היא בדידות.
חדרים שקטים. טלפון שלא מצלצל. סופי שבוע שותקים.
חשבתי שזו העצב הכי עמוק.
עכשיו אני יודעת שיש משהו כבד עוד יותר.
מה שגרוע מהבדידות, זה בית מלא אנשים שבו את הולכת ונעלמת.
בעלי, דני, נפטר לפני שמונה שנים.
היינו נשואים שלושים וחמש שנים.
הוא היה שקט, יציב, איש של מעשים ומעט מילים, אבל נתן בי נחמה עצומה.
היה יודע לתקן כסא שבור, להדליק תנור קר,
ובמבט אחד להרגיע לי את הלב.
כשהלך, העולם יצא מאיזון עבורי.
נשארתי לגור קרוב לילדים שלי אלון וחגית.
נתתי להם הכול.
לא כי הייתי חייבת, אלא כי כך הבנתי אהבה.
הייתי שם בכל חום גבוה, בכל מבחן, בכל חלום רע.
האובססיה שלי היתה שהם יחזירו אהבה, כמו שאני נתתי.
לאט לאט, הם התחילו לבוא פחות.
“אמא, לא עכשיו.”
“פעם אחרת.”
“אנחנו עסוקים בסוף השבוע.”
וחיכיתי.
יום אחד אלון אמר:
“אמא, בואי תעברי אלינו. יהיה לך חבר’ה.”
ארזתי את חיי בכמה קרטונים.
תרמתי את השמיכה שתפרתי, נתתי את הקומקום הישן לשכנה, מכרתי את האורגן המאובק ועברתי אל הדירה הגדולה והמודרנית שלהם.
בהתחלה היתה חמימות.
הנכדה שלי רצה אלי, מחבקת.
נועה הציעה לי קפה כל בוקר.
ואז משהו השתנה.
“אמא, תנמיכי את החדשות.”
“תישארי בחדר, יש לנו אורחים.”
“אנא, אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו.”
ואז משפטים שנשארו בי כמו אבן:
“טוב שאת כאן, רק תשתדלי לא להפריע.”
“אמא, תזכרי, זה לא הבית שלך.”
ניסיתי להיות מועילה.
בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה.
אבל הרגשתי שאני שקופה.
או יותר גרוע משקל כבד שכולם הולכים סביבו על קצות האצבעות.
לילה אחד שמעתי את נועה בטלפון.
אמרה:
“חמותי כמו אגרטל בפינה. היא שם, אבל כאילו לא קיימת. וזה כזה יותר קל.”
לא עצמתי עין כל הלילה.
שכבתי, בוהה בתקרה, מבינה משהו כואב:
אני מוקפת משפחה אבל בודדה מאי פעם.
חודש אחרי, סיפרתי להם שמצאתי דירה צנועה ביישוב קטן, דרך חברה טובה.
אלון חייך, הקלה על פניו, אפילו לא הסתיר.
עכשיו אני גרה בדירת שני חדרים בפאתי רחובות.
עושה קפה לבד בבוקר.
קוראת ספרים ישנים.
כותבת מכתבים שאף אחד לא יקרא.
בלי הפרעות.
בלי ביקורת.
שישים וחמש.
ציפיות קטנות.
רוצה להרגיש בן אדם.
לא עול.
לא לחש ברקע.
הבנתי:
הבדידות האמיתית היא לא השקט של בית.
היא השקט שבין הלבבות של היקרים לך.
היא להיות סבילה, אבל לא נשמעת.
קיימת, אבל לא נראית באמת.
הזקנה היא לא הפנים.
הזִקנה היא כל האהבה שנתת,
והרגע שבו את מבינה שאף אחד כבר לא מחפש אותה.
