פעם, לפני הרבה שנים, יצאתי עם בעלי ונבחרת החברים הקבועה שלנו לחופשה על חוף הים התיכון בישראל. כולנו חובבי מחנאות מושבעים בכל קיץ בוחרים רצועת חוף חדשה, פורשים את האוהלים שבאנו מהבית, טובלים במים המלוחים ביום, משתזפים בשמש, וכשהחושך יורד אנחנו מתאספים מסביב למדורה. יש מי שמנגן בגיטרה, עובר את בקבוק היין היבש, ומספרים סיפורים עד שהכוכבים עולים גבוה מעלינו.
אותו קיץ הצטרפה אלינו גם גיסתי, אחיה של בעלי, בשם עינת, ביחד עם הילד שלה, שגיא, בן שנתיים וחצי בלבד. התלבטנו זמן רב להזמין אותם או אולי לוותר. לבסוף, השתכנענו שאנחנו יכולים למשוך אותם איתנו ולהראות להם מה זה טיול אמיתי.
הדרך הייתה הארוכה מהרגיל. כל שעה עינת דרשה לעצור. “אני עייפה, נהיה לי קשה לשבת,” היא התלוננה שוב ושוב. כך הגענו לחוף רק אחרי שכל השאר כבר התפזרו על מגבותיהם, חלקם הספיקו לשחות שקט במים.
כשהגענו, עוד לפני שפרקנו את התרמילים, עינת החלה להתלונן בקול רם:
“אני לא אשאר פה!”
“למה לא?” אמרתי לה. “הרי אמרנו במפורש שאנחנו ישנים באוהלים!”
“חשבתי שאתם מתכוונים שתחפשו לינה על המקום, דירה שאפשר לשכור…”
“ככה זה כשהולכים עם אוהלים, מה חשבת שנשאת שקי שינה?” בעלי כבר לא הצליח להסתיר את התסכול.
בסוף נאלצנו לשכור לה חדר באכסניה קרובה. בעלי עשה מספר סבבים לוקח את עינת ומשיב אותה, מביא אותה אלינו ובערב מחזיר אותה. חוץ מזה, הוא גם צריך ללוות אותה לבית הקפה, לטייל איתה בשוק, וגם לשמור על שגיא כשלוקחת “הפסקה מהאימהות”.
אם להודות באמת, כולנו שמרנו על שגיא. והילד, שלא תטעו, היה מלאך רץ בחוף, משפריץ מים, אוכל מכל הבא ליד, ונרדם בשקט באוהל בצהריים. לא הוא, אלא אמא שלו, עינת, היא שהקשתה על החבורה. אחרי החופשה הזו נשבענו בינינו שלי עם עינת, זה לא קורה שוב. שגיא? אותו דווקא נשמח לקחת, אם רק ירצו. הוא נולד למחנה כזה.
