לפני שנתיים היא עברה לגור איתי, ומאז הבית שלנו מתנהל בקצב שלה
קוראים לי תמר, ואמא שלי כבר בת 89. לפני שנתיים היא עברה אליי, ומאז הבית שלנו מתנגן לפי הקצב השקט אך המאורגן שלה. בכל בוקר, בסביבות שבע וחצי, אני שומעת אותה קמה מהמיטה, לוחשת מילים רכות לחתול הזקן שלנו, בן 23, ומאכילה אותו בעדינות כאילו היה ילד קטן.
אחר כך היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר, יוצאת למרפסת, מתיישבת עם ספל קפה, ופשוט מתעוררת באיטיות אחרי הלילה. כשהיא מתעוררת לגמרי, היא לוקחת סמרטוט (“שלא אחליד,” כמו שהיא אומרת) ומנגבת את הרצפה בכל הבית (ויש לנו כמעט 240 מטר מרובע!). אם יש לה מצב רוח, היא גם מבשלת משהו, מסדרת את המטבח, ומבצעת כמה תרגילים פשוטים.
לאחר הצהריים יש לה זמן לעצמה: מסכות לפנים, מסרקת את השיער, טקסים קטנים כל יום משהו אחר. לפעמים היא מוציאה את הארון הגדול שלה וממיינת בגדים: מה לתת לי, מה לתרום ומה לשים באתרי יד שניה. אני צוחקת לה:
“אמא, היית יכולה להשקיע את כל זה ולגור עכשיו בוילה בהרצליה.”
היא רק מחייכת:
“אני אוהבת את הדברים שלי. ובסוף הכל יהיה שלך לאחותך הרי אין טעם…”
להנאתנו, בערך חמש פעמים בשבוע אנחנו הולכות יחד לאורך הירקון חמישה קילומטרים כל פעם. פעם בחודש אמא נפגשת עם החברות שלה. היא חובבת ספרים רצינית וקוראת לאט אבל ביסודיות את כל הספרייה שלי. כל יום היא מתקשרת לאחותה הגדולה, כבר בת 91, שפעמיים בשנה באה לבקר.
מלבד החתול, האהבה הכי גדולה שלה היא הטאבלט שהבאתי לה בחנוכה. היא קוראת על סופרים ומלחינים אהובים, שומעת חדשות אלטרנטיביות, צופה בבלט, אופרות וקונצרטים. לפעמים מאוחר בלילה אני שומעת מהחדר שלה:
“אני באמת צריכה לישון אבל מישהו שם לי עכשיו יוסי בן-נון ביוטיוב!”
היא ואחותה כאילו זכו בפרס הגדול של הגנים. התמונה שאני שומרת צולמה לפני שנתיים אז אמא טסה לאילת והתלבשה במיוחד לנסיעה.
“איזה מראה נורא בתמונה הזו,” היא אמרה.
ואני, כמו תמיד, עניתי:
“אמא, רוב האנשים בגילך כבר לא יכולים להיראות כך או לחיות ככה.”
בזכות הזמן שחייתי עם אמא, הבנתי עד כמה אני רוצה להיות כמוה. היא מעוררת בי השראה להמשיך הלאה ולהוקיר כל יום.
השיעור שלמדתי ממנה: כל עוד אנחנו כאן, יש ערך בכל בוקר, בכל הרגל, ובכל זמן קטן שמוקדש לאהבה העצמית והמשפחתית. ככל שנלמד לראות את היופי בדברים הפשוטים, החיים יתמלאו משמעות.
