כשנועה חגגה שבע עשרה, אמא שלה הפתיעה אותה בבשורה לא צפויה: היא בהריון שוב. נועה הייתה בשוק, כמעט נפלה מהכיסא. “זה אמור להיות הגיל שבו אני כבר חושבת על ילדים, לא את! יש לך נכדים שתצטרכי לרוץ אחריהם, לא תינוקות! אם רציתי להפוך אותך לסבתא, כבר הייתי עושה את זה! כל החברות שלי ימותו מצחוק. אמא, איזה פדיחה!”, הרימה נועה את הקול, והאוויר בחדר התמלא במתח. אמא של נועה כמעט הזילה דמעה. הפרגון לא היה באוויר, ונועה נשארה כועסת לאורך כל ההריון. כל דבר קטן היה פיצוץ, ודמעות לא הפסיקו לרדת. אפילו אבא של נועה נכנס לתמונה בניסיון להרגיע, אבל אחרי עוד ריב סוער נועה ארזה תיק וברחה מהבית.
היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות גבעתיים, מחשבת קץ לעצמה, משוכנעת שברגע שהתינוקית תגיע היא תהפוך לשקופה. אבל כעבור כמה ימים, אבא שלה הצליח להחזיר אותה הביתה, ממש כמו במבצע. הבית כבר היה שונה אמא שלה נכנסה בסלון עם תינוקת קטנה בידיים, כמו פלא מהאגדות. ברגע שנועה ראתה את אחותה הקטנה, הדמעות זרמו מעצמן, והיא הבינה שחיכתה לאהבה הזו כל חייה, אפילו שממש לא תכננה.
היום נועה בת שלושים ושבע, נשואה, מתגוררת בדירת שלושה חדרים בתל אביב יחד עם בעלה וקובי, הבן בן השש עשרה, שבקרוב עומד להפוך לאח גדול. הלב של נועה פועם חזק מהמחשבה איך יגיב כשהיא תספר לו שהיא בהריון. היא זוכרת טוב מידי איך היא עצמה התנהגה, ואיך הלב של אמא שלה נחמץ. אבל כשהבן חוזר מבית הספר ומקבל את הבשורה, התגובה שלו הפוכה לחלוטין מחוויות העבר.
“יהיה לי אח או אחות? איזה כיף! אני לגמרי איתך, אמא, אני עוזר בהכל!”, הוא מתלהב, מחבק אותה ונראה על גג העולם. נועה, עם דמעות שמחות בעיניים, לא יודעת אם לצחוק או לבכות מרוב אושר, כי יש לה בן כזה חכם ואכפתי. וגם קצת כואב לה הלב על איך שהתנהגה אז לאמא שלה. היא נכנסת למטבח, נוגסת מהעוגיות על השייש ולוחשת לעצמה, “אמא, סליחה… אמא, סליחה…”. פתאום היא שמה לב שהבן שלה מסתכל עליה מוזר. “מה קרה, קובי?”, היא שואלת.
למזלה, קובי מרגיע: “הכול בסדר, אמא. בואי נאכל משהו ואז נרוץ לבקר את סבתא ואת אחותך, נספר להן את החדשות המגניבות…”.
