לפני שבוע ראיתי שוב את אהבת הנעורים שלי בלוויה של אשתו ז”ל ומאז נראה לי שהחיים שלי הפכו לבלגן אחד גדול. אני בן 40, גרוש כבר שנתיים ואב לשני ילדים. הייתי בטוח שכבר עברתי את כל הדרמות של האהבה, שסגרתי את כל המעגלים בחיים שלי. אבל מספיק היה רק לראות אותו שוב כדי להבין שיש סיפורים שלא באמת מסתיימים לעולם.
כשאני חושב על זה, הייתי בן 17 כשהיינו יחד. הוא היה האהבה הראשונה והאמיתית שלי כזו שמטריפה את הלב, גורמת לכתוב מכתבים על דפים, לחלום על דירה בירושלים, לטייל יחד בטיילת ביפו, לבנות עולם משותף. ההורים שלי, מצידם, אף פעם לא קיבלו אותו. אמרו שהוא לא סיים תיכון, שהוא עובד במוסך, שאין לו עתיד, ש”אני ראוי ליותר”. הלחץ היה קשה, עד שלבסוף נפרדנו. לא כי הפסקתי לאהוב אותו אלא כי נשברתי. זמן קצר אחר כך שלחו אותי ללמוד באוניברסיטת תל־אביב, והתחיל פרק חדש בחיים.
השנים עברו. סיימתי תואר, התחתנתי, נולדו לי ילדים, הקמתי בית. כלפי חוץ הכול היה בסדר, אבל הנישואים לא הצליחו, ובסופו של דבר התגרשתי. לפני כמה שנים חזרתי עם הילדים למושב שבו גדלתי. התחלתי להיפגש עם חברים מהתיכון, שכנים, פנים מוכרות אבל איתו אף פעם לא נתקלתי. עליו מעולם לא ביררתי. אולי פחדתי, אולי כיבדתי, אולי הלב פשוט ידע שזה יכאיב.
עד לשבוע שעבר. חבר מהצבא שלח לי הודעה: “שמעת מה קרה איתו?” לא הבנתי על מה מדובר. ואז סיפר לי אשתו נפטרה, והחבר’ה מהעבודה מארגנים פרחים וסלסלה לשבעה. שאל אם אני רוצה להצטרף ולבוא. בהיתי בטלפון דקות ארוכות מבלי לענות.
הלכתי ללוויה. לא יודע להסביר למה פשוט הרגשתי שאני מוכרח. כשראיתי אותו עומד ליד הארון, עייף, העיניים שלו אדומות הלב שלי דפק כמו שלא הכיר. הוא כבר לא היה אותו בחור צעיר וחולמני, אבל זה היה הוא, unmistakable. החלפנו מבטים מרחוק. לא התחבקנו, לא דיברנו. הסתכלנו אחד על השני וזה הספיק כדי לסחרר לי הכול.
מאז אני לא מפסיק לחשוב עליו. על מה שהיינו פעם. על כל מה שלא נתנו לנו להיות. על איזה חיים היו לי אילולא הייתי כל־כך ממושמע. מרגיש לי לא בסדר שאני מלא במחשבות דווקא עכשיו, כשהוא בעיצומה של התקופה הכי קשה שלו. אני לא רוצה להפריע, לא רוצה לסבך לו את הלב, לא רוצה להפר את המנוחה. אין לנו אפילו קשר בפייסבוק. לא דיברנו. הכול מתרחש רק בראש ובלב שלי.
והנה אני, בן 40, עם שני ילדים, עם חיים שנראים מסודרים מרגיש שוב כמו ילד בן 17 שהתאהב בפעם הראשונה. אני לא בטוח אם זה געגוע, או צער על מה שלא היה, או שפשוט זו דרכה של אהבה ראשונה להחיות בלב דברים שחשבתי שנקברו מזמן.
אם מישהו היה שואל אותי מה אפשר ללמוד מזה, הייתי כותב לעצמי בעמוד האחרון של היומן: הלב, בסוף, תמיד זוכר. ומה שלא נסגר יחזור לבקר כשתהיה מוכן, או לא תהיה מוכן בכלל.
