לפני שנים רבות, נחשפתי לדבר שמעולם לא עלה בדעתי. יום אחד, כשפסעתי לאיטי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, נתקלתי לפתע בחברתי לספסל הלימודים מעברי הרחוק, מירה לוי, שלא ראיתי מתקופת התיכון. החלפנו חיבוקים חמים, שוחחנו על החיים, ועדכנו אחת את השנייה בנעשה. בין לבין, סיפרה לי שמזה תקופה היא עובדת כאחות סיעודית בבית אבות קטן ביישוב כמה קילומטרים מהעיר.
אמרתי למירה שזה נשמע קשה אך מלא חסד, עבודה שכולה נתינה. ואז, פתאום, היא פלטה כבדרך אגב:
“את יודעת אני פוגשת שם את אמא שלך בכל שישי אחרון של החודש.”
עמדתי נדהמת, כאילו העולם עצר מלכת. שאלתי לגמרי נבוכה, מה אמא שלי עושה שם, איך זה ייתכן, והיא ענתה לי כאילו מדובר בדבר מובן מאליו:
“לא ידעת? בכל חודש היא באה להביא כיבוד לעשרות הסבתות והסבים. תמיד עם מגשי עוגיות, בורקסים, משקאות קלים, לפעמים גם חבילת מגבונים או דברים נוספים. זאת מסורת כבר מזמן, מעשה חסד יפה.”
עמדתי חסרת מילים. התביישתי להודות שמעולם לא סיפרה לי על כך, ולא העליתי על דעתי. מירה בטח חשבה שאני מתבדחת, אך כשראתה את פניי ההמומים, הוסיפה:
“אמא שלך אדם מיוחד וצנוע. נכנסת בשקט, מחלקת את הדברים בחיוך, מברכת לשלום ויוצאת מייד. אף פעם לא מחפשת תשומת לב.”
באותו ערב, כשהגעתי הביתה, לא התאפקתי וישר ניגשתי אליה:
“אמא, למה אף פעם לא סיפרת לי שאת הולכת כל חודש לבית האבות?”
היא, רבקה כהן, רק טאטאה בפשטות את הרצפה ואמרה ברוגע, מבלי להסתכל ממש:
“ולמה בעצם הייתי צריכה לספר?”
המשכתי להתעקש:
“כי זה מעשה יפה כל כך, כי זה מרגש, כי זה חשוב!”
היא הניחה את המטאטא בזהירות והביטה בי בשלווה:
“מעשים טובים לא עושים בשביל שיראו, את יודעת. עושים ושותקים. מי שצריך לדעת יודע, אלוהים רואה הכל. זה מספיק לי.”
אז סיפרה לי שכשחברתה הטובה נפטרה לפני כמה שנים, חשה צורך למלא את החוסר שנפער בחייה באור קטן לאחרים. יום אחד עברה ליד בית האבות, ראתה כמה זקנים יושבים בכניסה, ונכנסה פנימה להציע עזרה. דיברה עם העובדת הסוציאלית, שאלה מהם צריכים ומאז כל חודש, בסוף השבוע, קונה ממשכורתה הדלה עוגיות, שתייה, חבילות בייגלה ולעיתים גם חפיסות סבון. אם יכולה, מוסיפה משהו קטן, אבל לא תמיד תלוי אם הסתדרה החודש עם השקל.
“העדפתי שלא לערבב אף אחד, שלא יחשבו שאני עושה את זה בשביל הכבוד או עין הציבור,” אמרה בעדינות. “והאמת זה ביני לבין עצמי. כשרוצים לעזור עוזרים. אם לא לא. לא צריך לספר לאף אחד. אני יודעת מה אני עושה, וזה מספיק לי.”
כל אותו ערב לא הצלחתי להירדם. אמא שלי, אישה פשוטה, שקטה, שמרבה לחסוך מעצמה הולכת כל סוף חודש לשמח אנשים, שרבים מהם לא רואים קרובי משפחה חודשים שלמים. הרגשתי פרץ עצום של גאווה אבל גם כאב שהייתה עושה זאת ככה בשקט, לבד, בלי לספר לאיש.
כעת, בלבי מתבשל הרעיון להצטרף אליה בפעם הבאה. רק לא מצאתי את המילים איך להציע, שלא תחשוב שאני מתערבת לה בדרך או מגזימה.
דבר אחד אני כן יודעת לראות את אמא שלי עושה מעשה כל כך גדול, דווקא בלי רעש וצלצולים זה לימד את הלב שלי משהו חדש על חמלה וצניעות.
