“אבל איזה קשר יש, מי טיפל בסבתא! הדירה לפי החוק צריכה להיות שלי!” אמי מתווכחת איתי, קולה רועד מכעס.
דממה מתוחה שררה בחדר, כשאימי, האישה שילדה אותי, מאיימת עליי בתביעה. איך הגענו לכאן? כל זה בגלל הדירה של סבתא, שאחרי לכתה לא עברה לאמא שלי, לא לי אלא לבת שלי. לאמא שלי זה נראה העוול הגדול ביותר. לדעתה, הדירה הזו צריכה להיות שלה בלבד. רק שסבתא חשבה אחרת. אולי בגלל שבעלי ואני גרנו איתה שנים, מחמש השנים האחרונות לחייה, ולא עזבנו אותה אף לרגע.
אפשר לקרוא לאמא שלי אגואיסטית בלי להסתבך אל המילים. תמיד היא שמה את הרצונות שלה מעל לכל אחד אחר. שלוש פעמים נישאה, ורק שתי בנות לה: אני ואחותי הקטנה. הקשר שלי עם אחותי מושלם, חברות אמת. עם אמי?… כבר שנים זה לא הלך בינינו.
את אבא בקושי אני זוכרת. גירושין כשהייתי בת שנתיים, מאז יצא מחיינו. עד גיל שש עוד גרתי עם אמא אצל סבתא שלי, ותמיד ראיתי סבתא כאישה קשה. אולי בגלל שאמא לא הפסיקה לבכות. רק כשגדלתי באמת, ראיתי עד כמה סבתא אישה טובה הייתה בסך הכול ניסתה לגונן על בתה.
מאוחר יותר התחתנה אמא שוב, ומצאנו את עצמנו בדירה עם בעלה החדש. ממנו נולדה אחותי. שבע שנים נמשכה התקופה הזו, ואז שוב גירושין. הפעם לא חזרנו לסבתא, והאיש ההוא עבר לעבוד רחוק, נותן לנו לגור עוד זמן מה בדירתו. שלוש שנים אחרי עוד חתונה, עוד דירה חדשה, עוד שיגרה זמנית.
הגבר השלישי של אמי, לא התלהב מהילדות שלה אבל אף פעם לא הרים עלינו יד. פשוט התעלם מקיומנו. כך גם אמא: שקועה בו, כל היום מקנאת ועושה סצנות עם צעקות ושבירת כוסות. אחת לחודש הייתה אוספת מזוודה ומאיימת לעזוב. הוא היה מפייס אותה ושום דבר לא השתנה. אני ואחותי למדנו פשוט לא לשים לב. אני גידלתי את אחותי. לאמא לא היה פנאי. מזל שסבתות יש שתיים ושתיהן עזרו המון. כעבור זמן יצאתי למעונות הסטודנטים, אחותי עברה לסבתא, ואבא… תמיד דאג לה. אמא? הייתה מתקשרת בעיקר רק בחגים.
השלמתי עם מי שאמא שלי באמת. התרגלתי לציפיות נמוכות. אחותי, לעומתי, שמרה פינה נעלבת בלב, במיוחד כשהאמא לא טרחה להגיע למסיבת סיום בית הספר שלה.
השנים עברו, אחותי נישאה ונדדה עם בן זוגה לדרום, ואני וחבר שלי כבר מזמן יחד, אבל לא מיהרנו לחתונה. גרנו בדירה שכורה בירושלים, מבקרים תכופות את סבתא. הקשר שלי עם סבתא רק הלך והתחזק, אבל ניסיתי לא להכביד עליה.
ואז סבתא חלתה והאשפזו אותה בבית החולים הדסה עין כרם. נאמר לי שהיא חייבת טיפול צמוד. לא היססתי כל יום נסעתי אליה, הבאתי אוכל, בישלתי, ניקיתי, ישבתי לשיחה, דאגתי שתקבל את כל התרופות. לפעמים הבאתי את החבר שלי, שתיקן לה חפצים ודאג לתקן את הדירה.
יום אחד, סבתא אמרה לנו “בואו תעברו לגור איתי, חבל על השכירות, תחסכו לדירה שלכם.” לא חשבנו פעמיים. סבתא אוהבת אותנו, ואני את בן הזוג שלי. והיה לה שקט בלב. אחרי חצי שנה נכנסתי להריון. החלטנו עם הרבה שמחה להישאר הורים. סבתא רצתה לראות את הנינה שלה ובאמת זכתה לזה. התחתנו, חגגנו קטן בבית קפה עם המשפחה הקרובה, ואמא? אפילו לא טרחה להרים טלפון.
כשהקטנה שלי הייתה בת חודשיים, סבתא נפלה ושברה רגל. יום ולילה התרוצצתי בין תינוקת לסבתא נכה. הייתי צריכה עזרה מהאמא שלי, אבל כשביקשתי היא סירבה ואמרה שהיא “לא מרגישה טוב” ותבוא אחר כך. ל’אחר כך’ הזה חיכיתי לשווא.
חצי שנה חלפה וסבתא קיבלה אירוע מוחי. הפכה לחלוטין סיעודית. זאת הייתה תקופה איומה עבורי. ללא בעלי, לא הייתי שורדת. אחרי חודשים ארוכים התייצבה, החלה לדבר וללכת שוב, ובילתה את השנתיים וחצי האחרונות לחייה בדירה, מוקפת במשפחה. היא זכתה לראות את הנינה שלה רצה בסלון. סבתא הלכה לעולמה בלילה שקט, ואני ובעלי כאבנו כאילו אבן נושרת על לבנו. אהבנו אותה באמת.
אמא הופיעה רק להלוויה. חודש אחרי דפקה בדלת, עיניה בוערות: “הגיע הזמן שתעופי מהדירה הזאת. זה עובר אליי!” הייתה בטוחה בזכויותיה. היא לא ידעה שסבתא הורישה את הדירה רק אחרי שנולדה לבת שלי. שום דבר לא אני, לא היא רק הנינה.
כשגילתה, התפוצצה בזעם: “איזה נוכלות! עשית מניפולציה על זקנה, גנבת דירה! לא איכפת לי שטיפלת בה, הדירה הזו שלי ותיקים יהיו בתי המשפט!”
אם יש משהו שאני בטוחה בו: אמא שלי לא תקבל את הדירה. התייעצתי עם עורך דין ונוטריון שנינו ובתי נישאר כאן, בדירה שסבתא העניקה לנו במתנה. ולילדה השנייה שאולי תיוולד אם זו תהיה בת נקרא לה על שמה של סבתא, האישה שחיברה את המשפחה.
