יומן, יום שלישי
זה קרה בדיוק בתקופת הסגר ההיא, כשהייתי בבית יחד עם אשתי, מיכל. נשארנו כמעט בלי שקל בארנק. יום המשכורת עוד היה רחוק שבוע, והכסף הדל שנותר לנו נראה פתאום מעט במיוחד.
ניסיתי להרגיע את עצמיהמקרר עוד הסתיר בפנים כמה שאריות. ידעתי שאיכשהו נסתדר. הסתכלתי על מיכל בחיוך עקום: יהיה בסדר, מה כבר יכול לקרות?
באותו ערב, נזכרנו בפתאומיות בְּאָחד החברה שלנו, רן, שעדיין חייב לנו סכום קטן. ממש מה שצריך עכשיו כדי לעבור את השבוע. בזמן שהרתחתי מים לכוס תה, מיכל כבר פשפשה בנייד ומצאה את המספר שלו. חייגתי אליו, לא מחכה אפילו רגע.
כשסוף סוף ענה, פתחתי בטון תקיף: “רן, צריך להחזיר את ההלוואה, דחוף.” אבל משהו בקול שלו השתנה מיד. הוא נשמע חנוק, התחלף לטון שבור, מתנצל. תוך רגע סיפר שאמא שלו נפטרה. מה כבר אפשר להגיד במצב כזה? כמובן שוויתרנו לו, והסכמנו שיחזיר את הכסף כשיתאפס על עצמו.
עברו שבועות. באחד הימים, מיכל ואני תכננו לעשות סיר תבשיל וירקות חם. נכנסנו לירקן בשכונה וקנינו עגבניות, בצל ותפוחי אדמה. בדיוק כשכבר הוצאנו את הארנקים בציפייה לעזוב, מי נכנסת בדלת? אמא של רן. חיה וקיימת. מיכל בלעה רוק, ואני פשוט קפאתי.
לא זכור לי שהייתי אי פעם כה כועס. רצתי איתה לאוטו, ונסענו ישר לדירתו של רן. הדפיקה בדלת הייתה חזקה, כמעט נשברה. מצאנו את רן במצב לא מזהיר, שיכור לגמרי, מסרב אפילו להקשיב. כשניסיתי להפעיל כוח, רן נשבר והודה שהכול היה שקר גס. פשוט ניסה להרוויח זמן.
הוא נגרר לחדר, חזר אחרי כמה דקות עם השטרות והחזיר את החוב. מאז, רן נעלם לנו מהחיים.
אז תגידו אתםאיך אפשר באמת לסמוך על אנשים אחרי דבר כזה? למרות הכול, למדתי שאין דבר חשוב מהיושרה, ולפעמים אתה חייב לסמוך קודם כל על עצמך, ולא על מילים של אחרים.
