החיים ממשיכים. ברח וזהו. אם לפחות היה בחור טוב, אבל הרי מה יצא ממנו נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!
יואב גדל בבית עם אמא וסבא. את סבתא הוא כמעט לא זוכר. רק בן חמש היה כשנפטרה. נותרו לו בעיקר הזיכרונות מהריח של עוגותיה החמות
את אביו מעולם לא פגש. אביו עזב עוד לפני שנולד. אמו, מרים, הגיעה איתו למושב מהעיר הגדולה.
הוא הכיר את הוריה של מרים, נקבע תאריך לחתונה, ואז יום אחד החתן פשוט נעלם
אף אחד לא חיפש אותו. מרים בכתה ימים ארוכים הרי כבר הייתה בהריון.
דמעות לא יעזרו עכשיו! אמרה הסבתא. החיים ממשיכים. ברח, שיברח. אם לפחות היה בחור טוב, אבל תראי נגדל את הילד לבד, אל תדאגי!
יואבי לא חסר כמעט כלום בילדותו, אך לא גדל מפונק. תמיד למד מצוין.
סבא חינך את יואב ביד רמה למד אותו לכבד את הזקנים, להעריך כל מה שיש. היה יואב מסוגל לעשות הכול. כל דבר ששם עליו את דעתו הגשים.
עד גיל שלושים הפך יואב לרווק מבוקש. בחור יפה, קריירה מצליחה, שכר גבוה, דירה של שלושה חדרים בתל אביב לא חסר לו כלום!
בחורות לא הפסיקו להתעניין, אך יואב לא מיהר. גם עסוק היה. בסופי שבוע תמיד נסע למרים במושב. סבא כבר נפטר, ואמא התחילה להיחלש.
עדיין הסתדרה עם המטלות, אך עם הזמן היה קשה יותר.
יואב ניסה לשכנע אותה לעבור אליו לדירה, אך היא סירבה.
מה לי בעיר הגדולה? ניסתה להסביר. וגם ממך כבר לא אראה נכדים פה יותר שקט לי, נשארת לי פינה משלי
תעשי קיץ בעיר, אחרי זה נשתדל למצוא לך בית הבראה, תבואי אליי קצת. צריך שתנוחי. תתאוששי ותיסעי חזרה, ואולי אפילו אני אחזור איתך אל הבית!
יש לך עבודה! נבהלה מרים. מה תעשה במושב?!
גם במושב יש עבודה חייך יואב.
באותה תקופה כבר היה בקשר עם שתי בחורות. לא ידע את מי לבחור.
האחת, רותם, בחורה פשוטה מהמושב, בעלת ידיים טובות ולב רחב.
השנייה, תמר, יפהפייה זוהרת, עירונית שלא ממש יודעת לעבוד במטבח. תמיד צוחקת
יואב לא הזמין אותן לביתו, אלא נפגש עמן במקומות ניטרליים. אבל הגיע הזמן להחליט. והוא עדיין לא ידע למי להיפרד.
החליט להכיר להן את אמו תחילה. מרים חזרה אז אליו מהבראה. היה לה הרבה יותר טוב.
ראשונה ביקרה רותם. לא היה קשה לשכנע אותה. שמחה אולי סוף סוף מתגשם חלומה. הרי אם יואב מזמין להכיר את אמא מתכנן כנראה חתונה.
נעים פה מאוד, יואבי, הסתכלה רותם על הדירה.
כן, הרבה מקום. גם אמא אוהבת. היא כבר קצת חלשה.
היא גרה איתך כאן? חשבתי שבאה רק לביקור. היא חולה?
כן.
אני אומרת מראש לסעוד אותה אני לא מתכוונת.
לא ציפיתי שתעשי זאת, הופתע יואב. אני אדאג לה.
ובכל זאת
מה?
כלום פשוט, עדיף לגור בנפרד. אמרת שאמא גרה במושב, לה שם יותר טוב, וגם לנו יהיה יותר נעים.
אמא תמיד תהיה איתי. על זה אין ויכוח.
באמת?! חשבתי שאתה יותר עצמאי תתחרט תתקשר.
רותם יצאה בלי לשתות אפילו תה
טוב חשב יואב, רותם נעלמה מהר. תמר תעזוב אפילו לפני אשאר בלי אף אחת
החליט להיות גלוי מראש עם תמר.
מה שלא יקרה, אמא תמיד איתי! אמר.
מה פתאום, למה אתה אומר לי את זה? ברור לי שאמא חשובה. אבל
אם נגור ביחד, איך תרגישי עם זה שאמא איתנו?
סבבה! אתה מציע לי נישואין?
יואב חייך.
אולי בואי נכיר לאמא שלי.
עכשיו? לא התכוננתי בכלל. מקווה שתאהב אותי
אין מה לחשוש. אני בטוח שתסתדרו.
ואכן, היה מילוי הדדי בין תמר למרים. במהרה התחברו. לפעמים יצאו יחד לסיבוב בשכונה, מחכות ליואב שיחזור מהעבודה. אחר כך שלושתם נסעו למושב. להפתעת כולם, גם תמר העירונית אהבה מאוד את המקום. אמא החליטה להישאר בקיץ שם.
כבר מרגישה מצוין, חייכה.
כעבור חצי שנה נערכה החתונה.
עכשיו אזכה סוף סוף לנכדים! אמרה מרים.
ואכן, תוך זמן לא רב נולדה תחילה נכדה, אחר כך נכד!
יואב ותמר גרו עם הילדים בעיר. הילדים גדלו וטיפסו אל שערי האוניברסיטאות. עם הזמן מרים עברה לגור גם היא בעיר איתם. לחופשות היו יחד נוסעים למושב. מרים התקשתה להיפרד מביתה הישן.
יום אחד פנתה לתמר: תמר, תסלחי לי, אולי זה לא הזמן, אבל מתחשק לי מאוד לחזור הביתה למושב. ניסע?
ברור! צריך רק להמתין ליואב הוא מיד שב מעבודה.
רק שנצא ישר תגידי לו שזה חשוב.
במושב היה כרגיל שקט ושלווה, והכפר הלך והתרוקן מאנשים משנה לשנה
הגיעה העת, פנתה לפתע מרים. עכשיו חוזרת לכאן לתמיד. תמכרו את הבית, לא יקבלו עליו הרבה, חבל רק, שלא יידרס וישכח
מה את מדברת, אמא?! נבהל יואב. רק הגענו וכבר עוזבים.
נכון, הסכימה תמר. למה ככה להחליט פתאום?
טוב, טוב, נאנחה מרים. בבקשה תשימו קנקן תה, מתחשק לי
אחרי התה הלכה לחדר, לנוח רק לרגע
יואב ותמר עוד ניהלו שיחה קצרה במטבח.
אמא, אנחנו צריכים כבר לצאת! קרא יואב אליה.
אף מענה לא שב.
יואב נכנס אל החדר ונותר קפוא אמו הלכה לעולמה
את מרים קברו בבית העלמין הקטן של המושב.
הרגישה שזה הזמן. הגיעה בפעם האחרונה בכתה תמר. אהבתי את אמא שלך כאילו הייתה שלי.
גם אני שמתי לב, מזמן שמתי לב. ומה נעשה עם הבית?
למכור? חבל
כן, חלק מהעבר שלנו. שיישאר. נביא לפה את הילדים, אולי גם את הנכדים
וכך החליטו. הבית במושב יישאר לעמוד כפי שהוא. כי זיכרונות ושורשים לעולם לא עוזבים. הרי הזמנים משתנים, המשפחה הופכת את הבית לבית ואהבה, כבוד והודיה נשארים נר לרגלנו לעד.
