עינת, נפלת על הראש בגיל הזה? יש לך נכדים שכבר לומדים בבית ספר, על איזו חתונה את מדברת? מילים כאלה שמעתי מאחותי, כשסיפרתי לה שאני מתחתנת.
הרי למה לדחות? בעוד שבוע אני ודוד נרשום ברבנות, צריך כבר ליידע את אחותי, חשבתי. ברור שהיא לא תגיע לטקס, אנחנו גרות בקצוות שונים של הארץ. וגם לא תכננו חגיגה פרועה עם ״לחיים!״ וקללות של דודים בגילי, שישים, זה פחות מתאים. נרשם בשקט, נצא יחד לבית קפה ונשמח יחד.
יכולתי גם לא להירשם בכלל אבל לדוד זה חשוב. הוא ג׳נטלמן אמיתי: תמיד פותח לי את הדלת, מושיט יד כשאני יורדת מהרכב, עוזר לי ללבוש את המעיל. הוא מתעקש ״מה, אני ילד? אני רוצה משהו רציני!״. בעיניי, דוד באמת ילד, למרות השיער הלבן. בעבודה כולם קוראים לו במלוא השם והתואר, החשיבות שלו שם גדולה. אבל ברגע שרואה אותי כאילו יורד ממנו ארבעים שנה; תופס אותי ומתחיל לסובב איתי ברחוב. לי אמנם שמח, אבל גם קצת מביך. אני אומרת: ״הנה אנשים מסתכלים, עוד יצחקו״. עונה לי: ״איזה אנשים? אני לא רואה אף אחד חוץ ממך!״. באמת, כשאנחנו יחד, העולם כאילו נעלם רק אני והוא.
אבל יש לי גם אחות, נחמה, ואני מוכרחה לספר לה. פחדתי שתשפוט כמו כל השכנים, ומה שהכי הייתי צריכה את התמיכה שלה. בסוף אזרתי אומץ והתקשרתי.
עינת! היא משכה את השם שלי, המומה כששמעה על החתונה רק שנה עברה מאז שנפטר ברוך, וכבר מצאת לך מישהו חדש! ידעתי שאשבש לה את הבוקר, לא דמיינתי שהתרעומת שלה תהיה בגלל בעלי המנוח.
נחמה, אני זוכרת, קטענו. אבל מי קובע זמן? כמה זמן מותר לחכות עד שאוכל להיות שוב שמחה, בלי שיצקצקו עלי?
נחמה חשבה רגע:
לשם הנימוס, לפחות חמש שנים.
אז מה אני, אגיד לדוד: ״סליחה, תבוא בעוד חמש שנים, בינתיים אני ממשיכה באבל?״
היא שתקה.
ומה זה ייתן? המשכתי. גם אחרי חמש שנים אנשים תמיד מדברים. אותי לא מעניין, אבל הדעה שלך כן. ואם את מתנגדת אני מוכנה לבטל את הכל.
תשמעי, אני לא רוצה להיות הרעה בסיפור, תתחתנו עוד היום! אבל תדעי: אני לא מבינה ולא תומכת. תמיד היית עקשנית, לא דמיינתי שבזקנה תאבדו לגמרי את זה תתחשבי, תחכי לפחות עוד שנה.
לא נכנעתי.
נגיד, נחכה עוד שנה. ומה אם לי ולדוד נשאר רק שנה לחיות, אז מה נעשה?
היא לא ענתה, רק נשמעה מתייפחת.
די כבר, תעשי מה שאת רוצה. לכולם מגיע אושר, אבל את הרי חיית שנים כל כך טובות
צחקתי.
את באמת מאמינה שכל השנים האלה הייתי מאושרת? גם אני חשבתי ככה, עד שהבנתי שרק עכשיו אני חיה באמת לפני כן הייתי כמו סוס עבודה. שנים שמרתי על שבת ושגרת מצוות, והמרוץ היה רק לרווחת הבית והמשפחה. התמדתי, לא התווכחתי. קודם בשבילנו, אחר כך בשביל הילדים והנכדים. כל החיים עבדתי בלי לעצור, כשסוף השנה הגיע במקום לטוס לטייל, קנינו עוד מכשירים לבית.
כשהבת הבכורה התחתנה, כבר הייתה לנו דירה להשקעה, אבל ברוך רצה לגדל לנכדים ירקות בעצמנו. לקחנו חלקה ליד פתח תקווה, ובמשך שנים הפכנו לעבדים של הגינה ושל בעלי חיים. תמיד היינו עסוקים ישנים מעט, קמים לפני עלות השחר. את רוב ימות השנה גרנו שם, רק בעיר, רק לסידורים. פעם כשהצלחתי להתקשר לחברה, שמעתיה מספרת בגאווה אחת חזרה מהים עם הנכדה, שנייה יצאה לקאמרי עם בעלה. ואני? איך אגיע לתיאטרון? אפילו לסופר לא היה לי זמן.
היינו ימים בלי לחם רק כי לא היה מתי לקנות, והפרות והתרנגולות היו מחזיקות אותנו קצר. הדבר היחיד ששימח זה שכולם שבעים. הבת הבכורה קנתה רכב עם כסף מחסכון שלנו, הקטנה עשתה שיפוץ כל זה בזכות הזיעה שלנו. פעם הגיעה חברה מבית הספר, הסתכלה עלי ואמרה: ״עינת, את לא נראית כמו עינת, חשבתי מנוחה באוויר הפתוח מחיה אותך אבל את שחוקה! בשביל מה להתיש את עצמך ככה?״
אפשר אחרת? צריך לעזור לילדים, עניתי.
הם כבר בוגרים, תני גם לעצמך.
לא הבנתי אז מה זה ״לחיות עבור עצמי״. אבל היום אני יודעת שאפשר אחרת לישון מתי שאני רוצה, לקנות לעצמי משהו, ללכת לקולנוע, לבריכה, אפילו לצאת לסיבוב רגלי. אף אחד לא מפסיד מזה, והכי חשוב למדתי להסתכל על הדברים הפשוטים מחדש.
אם פעם הייתי מתעצבנת כשעלים נשרו לעבר שקי האשפה בגינה, היום אותם עלים רק משמחים הולכת בפארק, בועטת, מתמלאת שמחה כמו ילדה. אני אוהבת את הגשם כי היום אפשר לשבת מולו בבית קפה ולא לסחוב פרות רטובות. גיליתי כמה עננים ושקיעות יפים, כמה כיף לשמוע שלג רך מתפצפץ תחת נעליים. גיליתי עד כמה ירושלים יפה הכל בזכות דוד.
אחרי שברוך נפטר, הייתי כמו בתוך חלום רע. התקף לב פתאומי, והילדים מיד מכרו את הכל, העבירו אותי חזרה לעיר. הימים הראשונים הסתובבתי חסרת מעש, לא יודעת מה לעשות. מתעוררת לפנות בוקר, משוטטת בבית.
ואז הגיע דוד, מהבניין ממול מכר של החתן של בתי, עזר לנו להעביר דברים. אחר כך סיפר שבהתחלה לא הייתה שום כוונה רומנטית. ראה אישה עייפה, כבויה, ורק רצה לעזור. אמר שהוא ראה שבי יש חיים, רק צריך להוציא אותי מהדיכאון. לקח אותי לסיבוב בפארק. ישבנו על ספסל, הוא קנה ארטיק והציע שנלך להאכיל את הברווזים בבריכת גן סאקר. שנים גידלתי אווזים לא היה לי רגע להסתכל עליהם. כאן עמדתי והשתעשעתי איתם.
קשה להאמין שאפשר פשוט לעמוד ולצפות בברווזים, הודיתי. בגינה אפילו לא ראיתי אותם, רק להכין אוכל, להאכיל ולנקות, ופה זמן רק להסתכל.
דוד חייך, אחז בידי ואמר: חכי, אני עוד אראה לך הרבה דברים יפים! את תרגישי שנולדת מחדש.
וצדק. כל יום הרגשתי כמו ילדה שמגלה עולם חדש, וכל כך נהניתי, שהעבר הפך לחלום רחוק. וכבר אין רגע אחד שלא הייתי זקוקה לדוד קולו, צחוקו, הליטוף הקטן. יום אחד קמתי וידעתי: בלעדיו אני לא יכולה ולא רוצה.
הבנות שלי, בהתחלה התנגדו מאוד. אמרו שאני פוגעת בזכרונו של אביהן. נפגעתי והרגשתי אשמה, לעומת האהדה של ילדי דוד שאמרו שסוף סוף יש על מי לסמוך עם אבא. נותר לספר לאחותי, וזה לקח לי זמן.
אז מתי הרישום שלכם? שאלה נחמה אחרי השיחה הארוכה.
ביום שישי הקרוב.
מה אפשר לומר מזל טוב, בגיל שישים נפרדה בקור רוח.
עד יום שישי קנינו אני ודוד מצרכים לארוחה זוגית, התלבשנו יפה, קראנו מונית ונסענו לרבנות. במפתיע, ליד הכניסה עמדו הבנות שלי עם בני הזוג שלהן והנכדים, ילדי דוד ומשפחותיהם, והיא אחותי! נחמה החזיקה זר של ורדים לבנים, דמעות וחיוך.
נחמה! הגעת בגללי?
ברור, אני רוצה לראות למי אני מוסרת אותך! צחקה.
מסתבר שכולם התקשרו מאחורי גבי וארגנו מפגש משפחתי, כולל הזמנה לבית קפה קטן.
לא מזמן ציינו אני ודוד שנה לנישואינו. כולם התרגלו לראות אותנו יחד. ואני עד היום לא מאמינה שזה אני: כל כך, כל כך מאושרת, שאני פוחדת לקלקל את המזל.
