לא שומעים שום דבר

כלום לא נשמע
מטוס אחד נבוך חשף את אפו מתוך ענני תל אביב, הסתכל סביבו, עשה סיבוב איטי ונחת ברוך, כמו חתן שנוגע בלחייה של כלתו מתחת החופה.
מחיאות כפיים פרצו, אך הטייסים לא שמעו אותן.
וגם דוד קפלן לא שמע, כי במהלך הטיסה נאטמו אוזניו לחלוטין.
דוד לא הרפה, סגר את אפו ונשף.
האוויר ברח מכל מקום, רק לא מאוזניים, והראש שלו נותר מלא רעש לבן.
קפלן חזר מהביקור אצל אמו בצפון לפנות בוקר, בדיוק כדי להספיק להתארגן לעבודה.
אשתו, יעל, לא ישנה וטרחה ברחבי הדירה, מעבירה חפצים ממקום למקום במהירות כאילו חיפשה מנוחה בלבה.
דוד נכנס למטבח והתחיל להכין לעצמו ארוחת צהריים.
חוש השמיעה לא חזר.
“אני עוזבת!
נמאס לי!
כל החיים האלה נמאסים עליי, המשכורת שלך כמו מטבעות אגורה, הדירה הזו בפינה הכי רחוקה של רמת גן.
חשבתי שיש לי אהבה נצחית, מסתבר שבסך הכול נדבקתי באיזה מחלת לב!” יעל העיפה את דבריה לגבו של דוד, בזמן שהוא שקט ושקט העביר את תפוחי האדמה מהסיר לתרמוס.
“אני הולכת לתומר, אתה לא מכיר אותו וגם הוא אותך לא, אבל הוא נפלא.
יש לי אליו את אותם רגשות האמיתיים.
ואל תדאג, אני נקייה; כלום לא היה בינינו.
אז אני עוזבת כמו אישה ישרה, שלא תעיז לספר עליי לאיש!
במיוחד לא לאמא שלך.”
דוד סיים עם הארוחה, ארז הכל בתיק, והחל להכין לעצמו קפה.
“אתה לא רוצה לומר משהו?
אני פה לך הופכת את הנפש, ואתה…?”
“היי יעלי!” קרא דוד מהמטבח.
“אפשר לבקש ממך לגהץ לי את הג’ינסים?”
“מה?
ג’ינסים?!
אתה…
אני מדברת איתך על רגשות, ואתה על גיהוץ?!
חבל על הזמן!
חשבתי אולי תעצור אותי…”
יעל חטפה את התיק שלה ובטעות לקחה את התיק של דוד שאורז לעבודה ורצה החוצה בלהט.
רק כאשר הדלת זעזע את הדירה, דוד הבין שאשתו עזבה.
“לאן הולכת לי ככה?
מה עם הג’ינסים?
אוף, איפה הארוחה שלי?” עם מחשבות אלה עבר דוד את הגירושים של הבוקר.
מאוכזב שלא מצא את שני התרמוסים שלו, הלך לעבודה בג’ינס מקומט.
בדרך לאסנסור, הנהן לשלום לראש ועד הבניין אישה שנראה שעוד משלמת מסים לשלום למדינה הישנה, לפי גובה דמי ועד.
מספרים שבשמים שהשתמשה בהם החיו סוסים בסיני וגרשו אויבים מחומות ירושלים.
דוד עצר נשימה ונכנס פנימה, עומד עם הגב לדלת, וחש את האסנסור כקופסת גז נוסעת.
“לא שילמת עבור הריסוס.
היום מרססים את כל הבניין נגד ג’וקי.”, קולה של ראש ועד נשמע חזק.
דוד שתק והתבונן בגומייה המומסת מדלת האסנסור מריח הבושם.
“צריך לשלם עד הערב, אתה מתכוון להעביר לי לאפליקציה?”
דוד שתק, ואז התקרבה לאוזנו ובקול רם אמרה: “עד סוף היום אני מחכה להעברה.”
“מזל טוב, אז לאן מעבירים אותך?”, דוד העיר פתאום.
“חזרה לקריית גת?”
הוא היה בטוח בשמועות שהיא צאצאית של שלמה המלך.
היא דיברה הרבה, ודוד קלט רק קטעי מילים: “בג”, “dor”, “טי”, “ית” נשמע לו עברית ארכאית.
הוא רק הנהן בנימוס, כאילו בתערוכת אמנות מודרנית.
הדלת נפתחה, דוד נשם עמוק ויצא למבואה, בזמן שהיא פסעה לדירות אחרות בשביל האגרה.
דוד עבד כחשמלאי.
בשבוע שעבר התחיל לעבוד באתר של לקוח קפריזי, חסר כישרון וכסף, אך מלא דרישות הזויות.
החומרים והשרטוטים היו בהתאם, והכול הריח מוזר.
לא היה לבד.
יחד איתו עבדו אינסטלטור ושיפוצניקים שגם סבלו מהמחסור ביצירתיות של הלקוח.
בזמן שדוד חתך קירות להנחת חוטים וחבריו עבדו בז汗ם, נכנס הלקוח לבניין בלילה חגג יום הולדת עם ידיד, התמלא בהשראה ובחן את השיפוץ לפני השינה.
“לא טוב!”, צעק הלקוח, טפח ברגלו.
“השקעים צריכים להיות בצורת לוח שחמט, והנברשת מוסתת שלושה מעלות ימינה מהציר של כדור הארץ.
תעשו מה שאמרתי או לא תקבלו שקל!”
עם רעיונות כאלו הוא עבר בכל החדרים, ואז ננעל בחדר הילדים ונרדם על שקי הטיח.
אחרי שבע שעות קם, פתח את הדלת וראה את השיפוץ המוזר של עצמו.
הבגד שלו הפך לבן מהטיח, הפנים שלו לבנים מפחד.
לא זכר שום הנחיות וחשד ששיקרו לו, אך הראו לו סרטון שמוכיח אחרת.
רק דוד לא שינה דבר ההוראות המוזרות פשוט חלפו לידו.
אולי מהרגשות, אולי מהייאוש, הלקוח העניק לדוד בונוס קטן “על עמידה יציבה מול יצירתיות שיכורה”, ופיטר את האחרים על שהם לא התעקשו.
בפני הסרטון, שילם לכולם.
בערב, רעב ועייף, דוד לא עמד בזה והלך לרופא אוזניים.
בדרך רדפה אחריו כלב מרוגז, נבח חזק, ניסה להפחיד אותו אך העולם הדומם של דוד היה כמו סרט אילם: בני אדם וחיות שיחקו תפקידים בלי סאונד.
קשה היה להבין את דבריו של הכלב הרגשני ודוד פשוט המשיך במסלולו, בקלילות ובביטחון.
עד שלכלב נמאס והוא התרחק.
“ישובו לך הצלילים!” אמר הרופא, חודר לתוך האוזן של דוד.
שב אל עולם השמע, מיהר דוד הביתה.
בדרך שלף מהארנק את הבונוס הפתאומי, וקנה נקניקיה בבצק ושושנה קטנה לאשתו.
בחדר המדרגות פגש שכן מדוכא.
“שמעת מה קרה?”, שאל אותו.
“כל היום לא שמעתי כלום!”, אמר דוד, עם אצבע באוזן.
“שירה זו, ראש ועד הבית אספה מכל הדיירים כסף וברחה.
עברה לעיר אחרת, חתכה קשרים.
הכול מתוכנן מראש, עברה בכל שבע הבניינים.
אתה שילמת?”
“לא, לא שילמתי”, הנהן דוד.
“היא אמרה לי משהו הבוקר על העברה, אבל לא הבנתי כלום.”
“בר מזל!
אני, טיפש, שילמתי.
לפחות הג’וקים מתו מריח הבושם שלה שחלחלו בכל הקומות”, חייך השכן.
“אז לא נורא.”
הדירה קיבלה את דוד בריח מאכלים ובאשתו, יעל, חמה ונעימה במיוחד.
“סלח לי, דוד, אני באמת טיפשה לפעמים.
איבדתי את הראש, לא יודעת איך.
זה כנראה מהתפרצות שמש.
אני לוקחת את כל דבריי בחזרה, מבקשת שתאמין לי שלא עשיתי כלום רע.
אין בכלל תומר הייתי אצל אחותי, שחררתי לחץ, הראש הסתדר מחדש.
התגובה שלך מהבוקר הייתה גברית זה מה שהחזיר לי את המציאות.
תסלח לי, דוד?”
יעל כיסתה את פניו של דוד בנשיקות חמות, הזמינה אותו לשולחן ערוך.
“לא שמעתי כלום”, אמר דוד, והרגיש שמקבל פרס לא מוצדק.
“תודה!”, חיבקה אותו יעל.
“זה משהו”, חשב דוד, שלא עשה שום דבר מיוחד היום.
“אולי עדיף לשתוק יותר, החיים יהיו פשוטים יותר…”