אני לא רציתי ילד! ירה בועז לעבר אשתו, קולו נשבר ברגע של מריבה, מבלי לדעת שבנם עומד מאחורי הדלת ומאזין.
***
הדלת נטרקה מאחוריו, והדממה בחדר התמלאה במתח. יעל עמדה במטבח, מערבבת את המרק שהתקרר מזמן, מנסה למצוא נחמה בריח, בזמן ששעון הקיר הצביע על אחת בלילה.
למה את לא ישנה? קולו של בועז היה נרגז, כאילו היא אשמה בכך שהוא שוב חזר מאוחר כל כך.
יעל הסתובבה אליו. הוא עמד בפתח, כפתור העליון של החולצה פתוח, ריח בושם לא מוכר ועשן סיגריות.
מעיין שאל איפה אבא. לא ידעתי מה לענות.
אז לא היית צריכה להגיד כלום, פתח בועז את המקרר, שלף בקבוק סודה. עבדתי עד מאוחר.
עד אחת בלילה? ביום שישי?
זו הייתה הפעם הראשונה שיעל אזרה אומץ להגיב. בדרך כלל הייתה מתעלמת מהריח המסגיר, מהשקרים השקופים.
יאללה, תעזבי, שתה מהבקבוק בלי כוס, יש לי פרויקט גדול בעבודה.
איזה פרויקט, בועז? אבא שלך סיפר לי שאתה כמעט לא מגיע למשרד בשבוע האחרון.
בועז עצר. הניח באיטיות את הבקבוק והביט בה כאילו היא זרה לו.
את… נפגשת עם אבא שלי? התלוננת בפניו?
לא התלוננתי. דוד פשוט התקשר לשאול מה שלומנו. לא ידעתי מה לומר.
יופי מאוד, בועז מרט את שערו בעצבים, עכשיו גם ההורים על הגב שלי.
אני לא מפעילה עליך שום לחץ. אני פשוט רוצה להבין מה קורה. פעם היינו מאושרים, זוכר?
הוא שתק. חלף על פניה בדרך לדלת, והיא הרגישה איך הלב שלה מתכווץ.
בועז, תעצור רגע. בוא נדבר ברוגע, בלי צעקות והאשמות. אני אוהבת אותך, באמת. רוצה שיהיה לנו טוב, בשבילנו ובשביל מעיין.
יעל, לא עכשיו. הייתי עצבני כל היום.
אז מתי? אתה לא מדבר איתי חודשים. בא מאוחר, קם מוקדם, לא בבית בסופש. עוד שבוע יום ההולדת של מעיין אפילו לא שאלת מה הוא רוצה.
בועז הבט לעברה. עיניו רפרפו והבעת חרטה חלפה לשנייה ואז נעלמה.
אקנה לו משהו, משהו שווה.
זה לא העניין. מעיין צריך אבא, לא צעצועים.
יש לו אבא! שמחזיק את הבית הזה. מה עוד את רוצה?
יעל הביטה בו. נזכרה בו בצעירותם, בתיכון בתל אביב, כשהיה ביישן, קשוב, מלא חלומות רצה להיות אדריכל, היא חלמה להיות גננת, לארגן מסיבות לילדים.
הכול הלך מהר מדי. מסיבת סיום, הריון לא מתוכנן, חתונה. ההורים של בועז הכווינו אותם “משפחה אצלנו בנויה על אחריות”. דוד נתן להם דירה יפה בראשון לציון, סידר עבודה אצלם בחברה “שיתרגל להתחיל מלמטה”.
יעל קיבלה הכול בהכנעה: בישולים, כביסות, לדאוג שתהיה שלווה בבית. כשהגיע מעיין, כל עולמה צטמצם לילד.
היו שנים יפות, לא תמיד עם הרבה כסף, אבל עם חדוות חיים. מהר מאוד בועז קיבל קידום ואז, עם התואר, נכנסה גם עבודה תובענית, פגישות, יציאות. ויחד איתם: ניכור, אדישות. פתאום האהבה הלכה לאיבוד.
יעל, אין לי כוח לזה, עצר אותה. לכי לישון.
ואתה?
אשב קצת. אעבוד.
הוא נעלם אל תוך החדר־עבודה. יעל נשארה לבד במטבח המואר, מרק קר ודמעה בגרון.
***
למחרת קם ויצא בלי ארוחת בוקר. יעל התעוררה כשמעיין התכרבל איתה במיטה.
אמא, למה אבא לא אמר שלום?
אבא מיהר לעבודה, חמוד.
הוא תמיד ממהר, הנשימה הקטנה שלו נשמעה כבדה. נלך לגן הציבורי היום?
בעיניו של הילד, שבע, בלונדיני תכול עיניים כמו אבא, הייתה תקווה. יעל ניסתה לחייך.
ברור, חמודי. לאן שתרצה.
לגן, יש שם מתקנים חדשים!
הם יצאו ליום אביבי. מעיין דהר קדימה, ויעל התיישבה לצד אמהות אחרות: “גם שלך עובד עד מאוחר?” שאלה אותה דנה, ג׳ינג׳ית מוכרת מהגן הציבורי, והוסיפה באנחה, “כולם עובדים, הילדים מתגעגעים.”
יעל הקשיבה חצי־אוזן לכאב המוכר שאיחד ביניהן; כל אחת עם סיפורה, כולן מחפשות לעצמן נחמה ואולי תקווה.
אמא, תראי! קרא מעיין מהמתקן “עשיתי לבד!” בעודה מוחאת כף, הדמעות עלו וחנקו אותה. היא מחתה במהירות בשרוול.
בערב, אחרי שהרדימה את מעיין, עיינה באלבומי תמונות: החתונה הצנועה, החיוך של בועז, עיניו מתמלאות שמחה כשהחזיק את מעיין תינוק. מתי הכול השתנה?
***
הוא חזר כמעט בחצות. יעל כבר לא ישנה; שמעה אותו מתהלך בבית, מתקלח וחומק לחדר־עבודה. אור החדר שלהם נשאר כבוי.
***
ביום ראשון, מצאה אומץ. התקשרה לדוד, חמותה, לבקש פגישה. הוא בא מיד גבוה, מבט חודר, שיער מאפיר. תמיד קיבל את יעל כבתו.
מה עם הנכד שלי? שאל, מחבק אותה בחום.
אצל הורי. רציתי שנדבר… לבד.
יעל מזגה תה, הציעה פשטידה שהכינה בבוקר. התיישבה מולו, הלשון כבדה.
דוד, קשה לי.
אני יודע, הפסיק להעמיד פנים בועז התהפך, הא?
היא הנהנה, הדמעות זולגות.
הוא כבר כמעט לא איתנו. חי בבית, לא באמת חי. סוגר את עצמו, מתרחק. מעיין שואל למה אבא לא רואה אותו. אין לי תשובות.
כמה זמן זה ככה?
מעל שנה, ובחודשים האחרונים זה בלתי נסבל.
דוד נאנח. שתק, שתה תה.
ניסיתי לחנך אותו על ערכים. נתתי את הדירה, עבודה, הכל. מי ידע מה יצא מהילד שלי?
עשית כמיטב יכולתך.
כן, אבל לפעמים זה לא מספיק.
דוד, יש עוד משהו? שאלה בלחש.
חששתי לומר, אבל כן. נראה שיש לו… קשר עם המזכירה שלו. קוראים לה יעלית.
יעל הרגישה איך הנשמה נשברת. כל הרמזים התבהרו ריח בושם זר, לילות שתיקה.
אני לא יכולה לעזוב. יש לנו בן. אני אוהבת אותו, או לפחות אהבתי.
לא צריכה ללכת. הדירה שלך כעת. אם מישהו צריך לזוז שייטול אחריות.
אבל אני לא רוצה שמעיין יגדל בלי אבא.
מעיין כבר גדל בלי אבא. והוא רואה הכול. הילד שלך לומד מהדוגמה האישית לטוב ולרע.
היא שתקה. דוד חיבק אותה בידיים גדולות, חמימות.
תדעי: אישה צריכה גם לכבד את עצמה. וזו לא הקרבה חד־צדדית.
פתאום אמרה: רציתי ללמוד בסמינר למורים, אבל ויתרתי כשנכנסתי להריון. לפעמים אני מצטערת.
עוד לא מאוחר, ענה. ואם תצטרכי, אשמח לעזור.
בדלת הופיע בועז.
אבא? הופתע, מה אתה עושה פה?
הגעתי לבקר את הכלה שלי.
הייתי בעבודה.
ביום ראשון? גיחך דוד, מעניין.
הייתה לי דחיפות בפרויקט.
שב, הורה דוד, צריך לדבר.
בועז התיישב בראש כבוי.
עזוב אותי מההרצאות, התגונן אני עובד, דואג לבית.
אבל אבא זה לא רק ביטחון כלכלי. זה הדוגמה האישית.
אני מספיק טוב ככה! התפוצץ, תפסיקו להתערב בחיים שלי!
דוד קם. אם לא תשתנה, תפסיק לקבל את התמיכה שלי. הדירה של יעל, לא שלך.
בועז הביט המום, עיניו שוקעות במבטה של אשתו. אתם סגרתם הכול מאחורי הגב שלי!
אנחנו רק רוצים שתחזור. למשפחה, אמרה יעל.
בועז זינק דרך הדלת. יעל עמדה רועדת, לבה דופק חזק.
***
את מרוצה? עכשיו אפילו אבא שלי התייאש ממני.
הוא מנסה להציל אותך, ענתה לה בכאב.
ממה להציל? מהחיים שלי?
איזה חיים? אתה לא מצטט חלומות, רק בורח מרגשות.
אני אוהב את מי שאני!
באמת? כי אתה נראה הכי עצוב בעולם.
נמאס לי מהכול! עבודה, בית, חוזר ושוב. אני כלוא.
אתה בחרת בכך.
לא בדיוק בחרתי! לא הייתי מוכן.
למה עשית ילד אם לא רצית משפחה?
לא רציתי ילד! ירה, עוצר את עצמו.
…לא רצית?
יעל, זה לא מה שהתכוונתי…
אז למה לא ניסית? למה הולכת לאחרות?
שקט. בועז מנענע את הראש.
פשוט רציתי משהו אחר. רציתי לברוח מהחיים האלו.
תברח אם אתה חייב.
אולי באמת כדאי.
יעל הסתכלה בו. בבקשה, הדלת שם. רק זכור זה סופי.
בפתח נשמע יבבה חלשה. הילד עמד שם, פיג’מה גדולה עליו, עיניים דומעות. רק הדממה נשארה.
אתם שוב רבים, לחש. אבא, אתה הולך?
בועז כרע לידו, יעל מאחור, לבה מתפורר.
לא, חמוד, גמגם, דיברנו בקול רם…
אתה לא רצית אותי? אני שמעתי!
בועז שתק, עיניו לחות.
אתה לא משחק איתי, לא מנשק אותי, תמיד הולך.
אבא אוהב אותך, ניסתה יעל להושיט יד, אבל הילד התרחק.
לא נכון! אתה רק הולך! אפילו לא זוכר מתי יום הולדת שלי!
הוא ברח לחדרו, הדלת נטרקת.
בועז רץ לחדר, זעם ועצב משולבים בו.
זה באשמתי? את שגרמת לו לגלות הכול!
אני?! זה המעשים שלך!
די עם הצעקות! שלף את המעיל.
לאן תברח? הבן שלך צריך אותך!
כנראה הוא לא צריך אותי.
הוא פתח את הדלת, יעל משכה אותו.
אל תעזוב עכשיו! מעיין צריך הסבר, לא עוד כאב.
את תסבירי, את כל יכולה.
דלת נסגרת. יעל צונחת על הרצפה, הדמעות חונקות אותה.
***
ישבה ליד מיטתו של מעיין.
סלח לנו, מתוק. שמעת, ואני מצטערת.
את ואבא תתגרשו?
אני לא יודעת, חמוד.
אני לא רוצה. אני רוצה שאבא יהיה פה.
גם אני רוצה. אבל לא יודעת אם אפשר.
הם נרדמו מחובקים, כאב של שניים שהלב שלהם קרוע.
***
בועז עזב. יעל לא הצליחה להשיגו, ומעיין שאל עליו כל יום. בכל פעם יעל ענתה: “אבא בעבודה.” השקר נשבר. יום אחד הגיע בועז, מותש, עיניים אדומות.
יעל, מצטער. אין לי יותר מה להציע. אבוד.
לך תתקלח. תשתה משהו.
די לי מהכול! נאנח, מתמוטט בסלון. הכול סגור עליי.
מעיין לא צריך לראות אותך כך.
למה לא? הוא כבר שונא אותי.
אתה טועה. הוא אוהב אותך.
בועז הביט בה, עיניו מבקשות מחילה.
באמת?
תתקלח, תירגע, נדבר אחר כך.
***
לאט־לאט, אחרי הירידה התהומית, משהו בו התחיל להשתנות. הוא עבד בעבודות מזדמנות, חיים של שכר מינימום. יעל הבינה זה מה שהיה צריך לקרות לו. לבנות הכול מאפס, בלי רשת הגנה.
במקביל, איתן, אביו, עזר ליעל להירשם לסמינר, שילם על הלימודים. היא התחילה לעבוד בצהרון, לארגן חגיגות. לראשונה הרגישה גאה בעצמה.
מעיין, שחייו נקרעו, חזר לחייך לאט־לאט. הוא עזר לאמא לארגן את הבובות, בחר לה סיפורים לחגיגות.
***
עברו שלושה חודשים. בועז התקדם בכל סוף שבוע היה פוגש את הבן, ימים של כנות ופשטות. הוא בא בלי דעות קדומות, מקשיב באמת. יעל ראתה הוא התבגר.
ערב אחד, בחדר המשחקים, הוא פנה אליה.
יעל, אני מבקש תני לי עוד צ׳אנס. לא בשבילי בשביל מעיין, בשבילנו. לא אהיה שוב אותו אחד.
נדבר על זה היא ענתה בשקט, אבל על תנאי: הפעם נהיה שותפים, שווים.
כעבור שבוע חזר הביתה. הפעם לא לחיים שהיו, אלא לדרך חדשה, ממקום אמיתי.
יום ראשון, לקראת ערב, שלושתם הולכים לגן הציבורי. מעיין מתנדנד גבוה על הנדנדה, בועז מחזיק בידה של יעל, והיא מלטפת את ראשו.
את חושבת… שאי פעם נהיה כמו אז? הוא שאל.
אף פעם לא חוזרים אחורה. רק בונים קדימה.
היא חייכה אליו את החיוך הכי אמיתי שיכלה.
זריחה חדשה שקופה, מלאה תקווה.
מעיין צעק, גבוה על הנדנדה:
תסתכלו עליי! שניכם! איזה כיף שאנחנו כולנו כאן, ביחד!
ועם כל הכאב והסדקים זאת משפחה. אמיתית.
