לא נפרדתי מהבעל שלי כי הוא בגד בי. עזבתי בגלל שבערב שבת, בזמן ששמע ריאיונות עם שחקנים אחרי משחק של מכבי חיפה, הכלב שלנו עבר התקף אפילפסיה על השטיח בסלון. וגם בגלל שאחרי שהכל נגמר, הוא אמר לי, “היית צריכה להזכיר לי את זה יותר ברור”.
אני לא מתגרשת מאלים. אני עוזבת “גבר טוב”. כזה שכולם בשכונה אומרים עליו בן אדם זהב. משחררת מהחיים שלי גבר בן חמישים ואחת, שבמשך עשרים שנה פשוט לא לקח אחריות אמיתית על כלום.
קוראים לי יעל, יש לי חמישים ושתיים שנות חיים. מבחוץ, בעלי נראה מושלם הוא אומר שלום לשכנים בין הדירות, עוזר אם מישהי לא מצליחה להניע את הרכב, בקיץ מדליק מנגל בגינה, מביא יין לארוחת ערב שישי. עובד, לא שותה יותר מדי, לא מקלל או צועק.
אמא שלי כל הזמן חזרה: “העיקר שלא מרביץ”. “זה גבר טוב. תראי כמה הוא אוהב את הכלב”. אבל בלילה אחד, כשישבתי על כיסא פלסטיק במרפאת חירום וטרינרית 24/7, קלטתי משהו נורא בסיסי: אהבה זה לא רק להגיד “אני אטפל בזה”. אהבה זה לזכור מה חשוב ובריא בשביל מי שאתה אוהב.
הכלב שלנו, שמו גילעד. הוא לא גזעי סתם מעורב מבוגר עם ירכיים בעייתיות, לב נדיר ובעיית אפילפסיה קשה. בשביל לחיות רגיל, הוא חייב כדור קטן כל ערב, בדיוק בשעה שבע. לא בשבע וחצי. לא “אחרי שייגמר”. בשבע.
שנים הייתי “המפעילה” של הבית הזה אני יודעת מתי צריך לשלם ארנונה, לאיזה רופא מתקשרים, איפה כל המסמכים, איזה תרופה גילעד צריך ובדיוק מתי. בעלי “עוזר”. אם אני אומרת הוא יוריד את הזבל. אם אתן רשימה יקנה מצרכים. אבל אני זו שמתכננת, זוכרת, סוחבת את כל המשקל הנפשי.
ביום ראשון האחרון הייתה לי משמרת בבית חולים. מחלקה עמוסה אש, אין לי סיכוי לצאת. חמש וחצי דיברתי איתו: “אני לא אספיק לארוחת ערב. יש משהו במקרר. תקשיב טוב ב-19:00 תן לגילעד את הכדור, הוא בקופסה הכחולה על השולחן. תשמע לי תכוון תזכורת בנייד”.
“ברור, אל תדאגי”, ענה לי, ואפשר היה לשמוע את השידור הספורט ברקע.
ב-18:45 שלחתי לו ווטסאפ: “עוד רבע שעה לגילעד יש כדור”. הוא ענה לי: “סבבה”.
חזרתי בשעה 21:30. דממה בבית. גילעד לא חיכה לי בכניסה. בעלי יושב בסלון, עם רדיו פתוח, קופסת פיצה על השולחן. “איפה גילעד?” שאלתי. “אה… הוא התנהג מוזר”, ענה בעצלתיים.
הרגשתי בור נפתח לי בבטן. מצאתי את גילעד תקוע בין כיסא לקיר, נוקשה, קצף סביב הפה, רגליים רועדות. אמצע התקף. כמה זמן? אין לי מושג. שעה? אולי יותר. לא צעקתי, לא התפרצתי. פשוט עברתי למוד תפעול מה שכולן עושות. הכנסתי אותו מהר לאוטו, טסתי למרפאה בירקון, חרדה שלא הספקתי. שעות במתח, פחד, בסוף גילעד שרד עם המון הרדמה.
חזרתי הביתה בשלוש וחצי בלילה, והוא עמד בדלת: “נו, הכל בסדר?” ואז הוא הוציא את המשפט שסגר לי את הסיפור: “הייתי עסוק במראיונות אחרי המשחק, התבלבלתי. היית צריכה להתקשר בדיוק בשבע”.
אז הבנתי הכל. זה לא הכדור. זו העובדה שלו, בעצם, לא הייתה אחריות. ואם לא הולך, זה בגלל שאני לא ״ניטרתי״ מספיק טוב.
הסתכלתי עליו, ואמרתי בשקט, בקור שלא הכרתי אצלי: “אני לא אמא שלך, וגם לא המזכירה שלך. התקשרתי, שלחתי הודעה. אם צריך שאני אבוא מהמשמרת רק כדי לדחוף בעצמי את הכדור לפה של הכלב, תגיד למה אתה פה בכלל?”
הוא ניסה להתגונן, “אבל עשיתי היום המון… אפילו גזמתי דשא”.
“לא”, עניתי, “אתה עושה מה שאומרים לך. אני סוחבת הכל. והפעם, ה’הסחת דעת’ שלך כמעט הרגה מישהו שאני אוהבת”.
היום אני אורזת קרטונים. גילעד שוכב בכניסה. עוד חלש, אבל מבין שאנחנו עוזבים. הוא לא צריך הסברים. אני לא עוזבת כי הפסקתי לאהוב את בעלי. עוזבת כי לא בא לי להמשיך להיות המבוגר האחראי היחיד בבית. בן-זוג זו לא מישהי שמקבלת המשימות שלה בפתק.
שותף אמיתי שם לב. זוכר. מתעניין. דואג.
פתחתי את הדלת של הסוברו. “בוא, גילעד”, קראתי לו. נכנס לאוטו לאט, בלי תזכורת. ואני אחרי חמישים ושתיים שנים סוף סוף מפסיקה לנהוג כשמישהו אחר ישן מאחורה.
