– נו, ספרו לי, מי מכן זו עלמה? בחורה משועשעת סוקרת אותי ואת חברתי בעיניים בורקות וחיוך קטן.
– אני עלמה. מה קרה? אני עונה לה, מופתעת.
– הנה, יש לך מכתב, עלמה. מגדי היא שולפת מעטפה מקומטת מהכיס ונותנת לי.
– מגדי? הוא פה? אני מתפלאת.
– העבירו אותו לאכסניה לבוגרים. הוא חיכה לך, עלמה, כמו משיח. כל היום ציפה. אפילו ביקש ממני לבדוק שאין טעויות במכתב, שלא יתבייש מולך. טוב, חייבת לזוז, עוד רגע ארוחת צהריים, אני עובדת פה כמדריכה היא מביטה בי ברוך, נאנחת וממהרת להיעלם.
… אני ודגנית פעם הסתובבנו ברחוב, ובלי לשים לב נכנסנו לשטח של מוסד שקצת מוזר לנו. אנחנו בנות שש עשרה, החופש הגדול בעיצומו, רק מחפשות ריגושים.
התיישבנו על ספסל גדול ונעים, מדברות וצוחקות בלי הפסקה. לא שמנו לב איך גדי ועוד בחור ניגשים אלינו.
– שלום, בנות! משעמם לכן? בואו נכיר! גדי מושיט לי יד,
– אני עלמה, זאת דגנית. ולחבר השקט שלך מה השם?
– עומר, הוא ענה בשקט.
הם היו קצת שונים, מאוד מנומסים, אפילו “יבשים” אפילו. גדי העיר:
– למה אתן לבושות קצר כל כך? לדגנית ממש מחשוף.
– תירגעו, גברים צחקנו. אז אל תסתכלו איפה שלא צריך, שלא יקרה אסון בעיניים.
– פשוט אי אפשר לא להסתכל… ומה, אתן גם מעשנות? גדי המשיך בחקירותיו.
– ברור צחקנו רק במרפסת, לא נושמות עמוק.
ופתאום שמנו לב משהו לא בסדר עם הרגליים שלהם.
גדי ממש בקושי הלך, עומר צלע.
– אתם פה בטיפולים? שאלתי.
– כן ענה גדי, מהר בלי רגש. עברתי תאונת אופניים, ועומר נפצע בקפיצה לבריכה.
מאמנו להם. בזמנו לא ידענו שהם מוגדרים “נכי ילדות”, בעצם חיים במוסד הזה כמעט כל חייהם, מייצרים סיפורים לא אמיתיים על תאונה, נפילה או קטטה.
גדי ועומר התגלו כחכמים, ידענים ורק לא נורמלים בגילם.
אנחנו, דגנית ואני, התחלנו לבקר אותם כל שבוע.
זו הייתה תחילה רחמים, רצון לשמח, בהמשך כבר מצאנו ערך בשיחות איתם.
זה נהיה הרגל.
גדי היה מביא לי פרחים קטנים שקטף מהגינה; עומר העניק לדגנית בכל מפגש יצירת נייר מגולגל שהוא הכין בעצמו.
בסוף תמיד היינו יושבים כולנו על ספסל אחד: גדי לידי, עומר דאג לשבת צמוד לדגנית, מתרכז רק בה. היא הייתה נבוכה, מסמיקה, אבל זה היה לה נעים.
שוחחנו מהלב, צחקנו מכל שטות.
הקיץ המפנק נגמר, הסתיו הגיע עם גשמים, וסוף החופש, אנחנו כבר בוגרות תיכון. שכחנו מגדי ועומר כמעט לגמרי.
… ואז הגיעו הבגרויות, הסיום, נשף. רק הקיץ הבא חיכה לנו.
ביום מסוים שתינו מצאנו את עצמנו שוב מחוץ לאכסניה, מחפשות את גדי ועומר. מתיישבות על הספסל, מחכות שיגיעו כמו בעבר, גדי עם כמה פרחים, עומר עם ניירותיו. חיכינו שעתיים, לשווא.
ופתאום, אחת העובדות יוצאת לקראתנו, פונה אליי, נותנת לי מעטפה.
מיד פתחתי.
“אוהב אותך, עלמה! את הפרח שלי, הכוכב הרחוק שלי. מהמפגש הראשון התאהבתי את לא מרגישה. המפגשים שלנו היו הנשימה שלי, החיים. חצי שנה אני מחכה, צופה בלילות, מחפש אותך בחלון. שכחת אותי, חבל… כל אחד הולך לדרכו. אבל תודה לך שהראית לי אהבה אמיתית. זוכר כל מגע, כל חיוך שלך. הלב מתמוסס לי כאן, עלמוש! רק לראות אותך עוד פעם! אי אפשר לנשום…
לי ולעומר מלאו שמונה עשרה. באביב יעבירו אותנו למוסד חדש. כנראה לא ניפגש שוב. הלב שלי קרוע. יום אחד אני אתגבר עלייך ויחלים.
להתראות, אהובה שלי!”
במעטפה היה גם פרח יבש.
נורא התביישתי. הרגשתי מחנק, שאין דרך להחזיר את הזמן. פתאום חשבתי: “אנחנו אחראים על מי שאהבנו”.
לא הבנתי עד כמה גדי אהב אותי. לא היה לי שום רגש גבוה כלפיו. כן, הייתי חברותית, הערכתי את השיחות, אבל זה הכול. טיפה פלירטטתי, הצבתי לו גבולות משחקיים. לא דמיינתי שזה יהפוך לתשוקה כזו עבורו.
מאז עברו שנים רבות. המכתב מצהיב, הפרח מתפורר. הזיכרונות חיים הפגישות התמימות, הצחוק של גדי, השיחות המשוחררות.
והסוף? דגנית נקשרה לסיפור של עומר. ההורים שלו עזבו אותו בגלל “המיוחד” שבו מגבלה בגוף. היא סיימה סמינר, היום מחנכת במוסד דומה. עומר בעלה, הם גידלו שני בנים.
על גדי שמעתי מעומר: נשאר לבד הרבה שנים. בערך בגיל ארבעים, אמא שלו באה למוסד, ראתה אותו אחרי שנים, פרצה בבכי, חיבקה אותו, לקחה אותו איתה למושב. מאז לא ידוע מה קרה עם גדי…
