איך קוראים לך, יפהפייה? הזר התיישב לצידה של הילדה. שירה! היא ענתה בביישנות. ומה שמך? קוראים לי אורי, אני ואמא שלך עומדים לגור יחד. עכשיו אנחנו את, אני ואמא שלך משפחה אחת ויחידה!
תוך זמן קצר, אמא של שירה והיא עברו לדירה של אורי. לאורי היתה דירה מרווחת בת שלושה חדרים, ושירה קיבלה חדר משלה עם שטיחים רכים וארון שאפשר להתחבא בו. אורי היה מנומס, קנה לה מדי פעם ממתקים וצעצועים, בעוד שאבא שלה התקשר רק כדי להתווכח עם אמא שלה על מי משאיר את המדיח פתוח.
אבל יום אחד, אמא סיפרה לשירה שהאבא שלה כבר עם משפחה חדשה איפשהו, ואפילו עבר דירה. הילדה הרגישה פגועה, כי היא אהבה אותו. אמא שלה היתה יכולה לשגע אותה ולתת לה פליק, אבל אבא שלה לעולם לא הרים עליה קול ולא היד. שירה זכרה היטב שלפני שאמא ואבא התגרשו, אמא צעקה על אבא, אפילו הייתה קרובה לזרוק עליו גזר. מה שנחרט בזיכרונה לנצח היה המשפט שאמא שלה זרקה אחרון: אל תחשוב שאתה הראשון שבגד בי, יש לך קרניים כמו של תיש כבר כמה שנים!
אמא ארזה מזוודות ולקחה איתה את שירה ישר לסבתא. הילדה לא הבינה מאיפה בכלל יש לאבא קרניים, הרי הוא קרח, אפילו זיפים אין לו. ככה, ההורים נפרדו סופית כמו בסדרה בערוץ 12.
הכל עבד לא רע עם אורי, עד ששירה התחילה כיתה א. היא ממש שנאה בית ספר, עשתה פרצופים בהפסקה, כך שההורים שלה היו צריכים להגיע לעיתים קרובות לשיחות עם המורות. לפעמים אורי היה מגיע במקומה של אמא תמיד עם פרצוף חשוב במיוחד. אורי היה נוקשה בהשקפתו על חינוך, ואפילו היה יושב איתה להכין את שיעורי הבית.
אין לך שום סיבה לפקד עלי! אתה לא באמת אבא שלי! הייתה זורקת משפט מוכר מסבתא שלה. תכל’ס, אני כן תראי מי קונה לך שניצלים, מי מסדר לך גרביים? השיב לה אורי.
לקראת יום הולדת עשר, פתאום אבא שלה חזר לתל אביב עם אותו קוקו חצי-קרח. עד אז שירה כבר ידעה היטב מה פשר המשפט לגדול עם קרניים. בטח גם האישה השנייה נתנה לו חריף מדי בגלל זה חזר אלינו, צחקה אמא. כשהאבא בא, ביקש לפגוש את שירה. אמא הסכימה, ושירה קפצה מאושר לפגישה.
איך הולך? שאל אבא. ככה-ככה, ענתה שירה. אורי כל הזמן גוער בי. הוא לא אבא שלך, אין לו שום זכות לצעוק עליך! אמר האב בכעס. אפילו לסבתא זה מפריע, ולו זה לא מזיז בכלל. שירה פיברקה קצת, כי למען האמת, אורי אף פעם לא צעק עליה, והיא רק רצתה שאבא ידאג לה. טוב, נטפל בזה. אמר האב החשוב, עם הידיים בכיסים.
הם יצאו לסיבוב בפארק הירקון, שם גילו שכל הילדים יכולים לעלות רק על שמונה מגלשות, והשאר, עם מבוגר בלבד, אבל אבא שלה זרק מהפנים שלו שהוא לא מתכוון להסתובב בקרוסלה. אחכ שירה הדגישה לאבא שהולך להתקרב יום הולדת, והיא חולמת על סמארטפון חדש. כשאמא באה לאסוף אותה, היא הבהירה שלמען האמת, אורי אף פעם לא הרים קול על הילדה, אבל אבא סירב להקשיב.
אבא שלי ממש קמצן! סיפרה שירה לאורי, אפילו לא קנה לי שום דבר בפארק, רק גלידה. סתם הלכנו בלי כלום. אורי, אתה יותר טוב ממנו! בוא נתקן את העוול הזה, ונוציא אותך לסופ”ש במרכז הילדים החדש ברוטשילד.
רק שהטיול הזה נקטע, כי פתאום אורי קיבל טלפון מהמשרד עם משבר, ובנוסף, התעלם באלגנטיות מהסמל לסמארטפון החדש שבצבץ בשיחה.
אבא, אורי מרמה אותי! בכתה שירה בטלפון. הבטיח סופ”ש במרכז, ועכשיו אומר שאפילו לא מגיע לי טיול, ובטח לא פלאפון חדש.
הצעקה שלה עשתה פלאים וכעבור יומיים, אבא קנה לה סמארטפון ביד 2 כי התקציב לא הספיק למשהו נוצץ. מה לא עושים בשביל הילדה?
אי אפשר היית לחכות ליום הולדת באמת? נאנח אורי. אני בכלל רוצה כלב! ענתה שירה. חס וחלילה! מי יטייל עכשיו עם הכלב שלך, בסוף אני כמו תמיד… ענה אורי, מתוסכל.
אחרי המשפט, שירה נכנסה לסרט והתקשרה מיד לאבא: אבא, תבוא תיקח אותי! אורי נוזף בי כל הזמן ומרצה לי שיעורים! יללה הילדה.
ככה התחילו כולם לריב ולפתור עניינים כמובן, כמו בכל משפחה בישראל. ובינתיים, שירה חזרה לבית של סבתא שלה, ואמא ארזה מזוודות והכריזה שהיא נפרדת מאורי. אבא חזר לאישה, כי מסתבר שהיא בהיריון. עכשיו שירה לא תקבל לא פלאפון חדש, לא כלב ובחסות סבתא, גם חתול לא יהיה לה.
