לא תמיד פוגשים את האדם הנכון, ולא תמיד מתחתנים עם הנכון.
דרך החיים בארץ לא פשוטה, וגורל אי אפשר להימלט ממנו. לכל אחת ואחת יש גורלהּ, האמת שלה, הדרך שלה. נוגה גדלה בבית נשי, ממלכה קטנה של נשים בלבד. ממלכה זו קשה לקרוא לה, כי בעיקר טרחו כל היום גינת ירק קטנה מאחורה, עצי פרי, מים מהברז בחצר, עץ ללול ולחימום, ותמיד עבודה בלי סוף.
שושנה, סבתא של נוגה, חיה לבד במושב כבר שנים רבות. התאלמנה בגיל צעיר. בתהּ, רבקה, גם היא לבד. אבא של נוגה עזב כשהייתה בת שנתיים. כך יצא שבבית שלהן מלכו הנשים בלבד. מגיל צעיר נוגה כבר ידעה לחלוב את העז, לעשב בגינה, ואפילו בשקט ובכישרון למדה לבשל מאכלים פשוטים.
שושנה הייתה הרבה מעל גיל חמישים כשיום אחד חזרה עייפה מהרפת ואמרה בנחרצות:
רבקה, די לי הכול נמאס לי כבר.
אמא, מה קרה? שאלה אותה רבקה, ונוגה מיד זינקה לחיקה של הסבתא.
מה יהיה איתנו, בנות? עד מתי נעבוד בלי סוף, נוציא זבל בידיים חשופות? לא מגיע גם לנו קצת לשמוח בחיים האלו? אמרה בשקט ונוגה ראתה את הידיים היבשות שלה רועדות.
ומה את מציעה, אמא?
בואו נעבור לעיר. נמכור הכול, חסכתי קצת שקלים כל השנים. נשקיע בדירה קטנה.
סבתא, אני רוצה! תעבור לעיר, קראה נוגה וקפצה משמחה.
וכך עשו. לאחיה הבכור של שושנה, יורם, הייתה כבר דירה ברמת גן. התארחו אצלו.
יהיה לכן חדר קטנטן לזמן הקרוב, אמרה אשתו של יורם, עד שתמצאו מקום משלכן.
המשפחה קיבלה אותן באהבה. רבקה הלכה וחיפשה דירה, ויורם עזר לה. לבסוף מצאו. היו צריכות שיפוץ, אבל כל החסכונות נגמרו.
אין כסף לשיפוץ, אבל נסתדר, חייכה שושנה.
אמא, ענתה לה רבקה, ואגב, מצאתי כבר עבודה במאפייה. מחר אני מתחילה! עוד מעט חוזרים ללימודים, צריך לבדוק לאיזו חטיבה נרשום את נוגה.
אנחנו נדאג לזה, חייכה סבתא, עכשיו את עובדת
קיבלו את נוגה לכיתה ו. בית הספר היה לא רחוק, ונוגה שמחה.
סבתא, אני רוצה להצליח, אתן את כל כולי, הבטיחה.
כשרבקה חזרה מהעבודה באותו יום, אמא שלה בישרה:
אותי קיבלו בתור עוזרת בבית הספר של נוגה. אעבוד כל עוד אוכל השקלים חשובים לכולנו.
אמא, תנוחי, יש לך כבר קצבת זקנה.
לא, רבקה. כל עוד אני יכולה, אעבוד. וגם אשמור על הנכדה בבית הספר החדש.
עבר הזמן. שושנה אהבה לעבוד בבית הספר, למרות העייפות. רבקה עבדה קשה, ונוגה למדה לא מצטיינת, אבל בסדר.
כשהגיעה לסוף ח, החליטה לא להמשיך בתיכון, אלא להתחיל לעזור בבית ולעבוד. יום אחד, בדרכה במרכז העיר, ראתה מודעה: דרושה שוטפת כלים. מייד נכנסה למסעדה.
עבדה שם במרץ, עזרה גם לטבחית: קילפה תפוחי אדמה, בחשה תבשילים כשנדרש. החברות לקחו אותה לערבי ריקודים.
אמא, אני יוצאת למועדון הלילה, אחזור מאוחר, הודיעה.
ושושנה קראה אחריה:
נוגה, תיזהרי שם. במיוחד מהבחורים. אל תתני לאף אחד לסובב לך את הראש.
סבתא, אני כבר לא ילדה, אל תדאגי, אני מבינה הכול.
ברחבת הריקודים פגשה את ארז. הוא הזמין אותה לריקוד ולא עזב אותה לשאר הערב.
אלווה אותך הביתה, הוא אמר בביטחון. היא לא יכלה לסרב. התחילו להיפגש.
לאחר זמן מה, הוא אמר:
נוגה, אני מתגייס. תחכי לי? אני אכתוב לך מכתבים
ברור, אמרה.
שלחה לו מכתבים על כל מכתב שלו, מכתב משלה. הוא הבטיח שבחופשה יגיע לביקור. היא חיכתה במתח.
חזר. פגישה מתוקה-מרירה.
נוגה, הכל בסדר איתך? עוד לא התחתנת? צחק.
חיכיתי לך, כמו שהבטחתי.
החיוך שלו היה קריר הפעם. לעיניים שלה כמעט לא הביט.
החופשה נגמרה בכאב. המכתבים נעשו קצרים, כמעט פסקו. ואז דממה.
ארז השתחרר מהצבא, אבל אפילו לא הודיע לה שחזר. נוגה חיכתה, הייתה בטוחה שפגשה אותו במועדון, אבל אפילו לא הגיע.
חזרות מהמועדון אמרה לחברות:
מה קורה עם ארז? אולי אלך להוריו.
לכי, תלמדי ענתה לה יעל בציניות תפגשי את אשתו. ארז התחתן בצבא, הביא איתו הביתה כלה, ולך נשארת לחכות. תשכחי ממנו.
נוגה נדהמה. אבל חיכיתי לו
את חיכית, הוא לא.
עבר זמן. הסתיימה לה תקופה.
פעם פגשה אותו במקרה הוא ישב על ספסל, כמו אז, בפארק. נעמד כשהבחין בה.
נוגה, סליחה על הכול. עשיתי שטות. לא אוהב את אשתי היית חסרה לי.
היא הביטה בו ישר בעיניים:
ומה אתה רוצה? שאהיה המאהבת שלך בעודך נשוי? אין סיכוי. היית לא אמין תישאר עם מי שבחרת בה. שתהיה לך הצלחה בחיים.
חזרה למסעדה. בעל המקום אמר לה:
נוגה, את טובה במטבח. רוצה ללמוד קורס בישול? נהפוך אותך לטבחית!
אשמח! זה מה שאני אוהבת.
וכך, יום אחד, לבושה יפה וחייכנית, עמדה על הרציף ברכבת. לראשונה נוסעת לבד לתל אביב.
חבורה של צעירים ליוותה חייל יוצא לחופשה. בין כולם התקרב אליה חייל במדים.
שלום, איך קוראים לך? אני תומר.
נוגה, ענתה.
את מחכה לרכבת? הנהנה.
ברגע שראתה את הרכבת, תומר רץ לחברים.
בחור משונה, חשבה, מה אכפת לו איך קוראים לי
התיישבה בקרון, הרכבת התגלגלה קדימה מתוך חלון הביטה בנוף, כשלפתע תומר הופיע שוב.
אה, הנה את! עברתי קרונות שלמים, אבל מצאתי אותך. אין הרבה זמן, באתי הביתה מהצבא. מצאת חן בעיניי, אפשר להתכתב? תני לי כתובת.
אני נוסעת לקורס טבחות, אמרה.
הם דיברו כל הדרך, החליפו כתובות, נפרדו כל אחד לדרכו.
נוגה לא בנתה על המשך, אחרי מה שלמדה מארז. אבל בסתר ליבה תומר היה נראה אחר, שמח וטוב לב, לא הבטיח שווא.
כמעט שנה של מכתבים וכל מה שסבתא שושנה תמיד אמרה לא את הנכון פוגשות, לא יוצאות עם המתאים עברה לה בראש.
יום אחד תומר השתחרר ומיד הגיע לכתובת שנתנה. יום חופש היה לה, שניהם שמחו, ונוגה הרגישה שמצאה מישהו שאפשר לסמוך עליו.
הזמן חלף. התחתנה עם תומר. עבדה טבחית בקפה, הוא עבד במפעל. סדר וניקיון היו הערכים שלה כל דבר מונח במקום, בגדים בתיק, ילדים נקיים.
שני בנים תאומים, מבריקים, הלכו לגן.
רק עם תומר הייתה לה מלחמה תמידית איפה שעבד, שם השאיר בלאגן. רדפה אחריו לסדר. ואז החליטה:
אנסה אחרת. במקום לבקר אשנה בגישה.
בעדינות, בסבלנות, עוד ועוד חיזוקים טובים ותשבחות. פתאום מצאה שהוא משאיר את הבגדים המלוכלכים מחוץ לבית, מעמיד סדר במחסן, מנקה חצר לבד אפילו במוסך הכול במקום.
ואז, חייכה לעצמה:
בסוף, מצאתי את הנכון, התחתנתי עם האמיתי למרות מה שסבתא תמיד טענה.
כך חייתה רוב חייה באושר לצידו של תומר, עד שיום אחד לא חזר מעבודה התמוטט ברחוב, הלב כשל. אף אחד לא צפה זאת. האבל גדול.
נשארה לבד, כמו שושנה, כמו רבקה. עכשיו גם היא לבד, רק הילדים והנכדים פוקדים אותה.
אי אפשר לברוח מהגורל אבל בתוך זה, אולי בכל זאת מצאים את האהבה הנכונה.
