וכמה אבא של מיכאל משלם מזונות?
נועה נחנקה מהתה. השאלה נחתה עליה כמו טפטוף ראשון באוגוסט: לא כואב פיזית, אבל עושה צלוליטיס לנשמה.
חוה, אמא של אסף, ישבה מולה ובחנה אותה בקפידה. העוגה ישר באמצע ננטשה להתקרר נועה הכינה אותה במיוחד בשביל החמות, עוגת תפוחים, כי חוה אוהבת תפוחים. פתאום זה הרגיש לגמרי לא רלוונטי.
אנחנו מסתדרים, ניסתה נועה להעלות חיוך, אבל השפתיים נשארו קפואות.
אני לא שואלת סתם.
אמ… זה די אישי, לא?
חוה סילקה את הכוס שלה הצידה וקיפלה ידיים. הציפורניים בלק טבעי נקישו על המפה כמו מתופף משווע בגשם.
תגידי, נועה’לה, אני לא סתם סקרנית. מיכאל השנה כבר עולה לכיתה א’, נכון?
נועה הנהנה, יודעת טוב מאוד לאן זה הולך, גם אם העדיפה לברוח ולא לדעת.
תלבושת, ספרים, ילקוט, צהרון, חוגים הכל בשקלים, ועוד איך! חוה פורטת באצבעות. ההוצאות עלו, הא?
כן, לחשה נועה.
ומי מבזבז יותר? אבא של מיכאל או אסף שלי?
שקט נפל על המטבח כמו שמיכת חורף באמצע יולי. בחוץ רכב צפר, מעל איזו ילדה צרחה מצחוק במרפסת, אבל פה, במטבח הקטן עם הוילונות שנועה תפרה בעצמה באביב, האוויר הפך לדייסה.
נועה התנערה במבוכה.
אנחנו מסתדרים, חזרה, והפעם יצא חלש כמו שטר חלף בכביסה. אסף לא מתלונן.
חוה עיקמה פרצוף, נחרצה וחתולית כאילו דרכו לה על הזנב.
ברור שהוא לא מתלונן. סבלני, כמו אבא שלו. היא קמה, סידרה את הקרדיגן. כי נראה לי שבני מפרנס את כולכם גם אותך וגם את מיכאל.
חווה…
אבל חוה כבר התקדמה למסדרון. נועה רצה אחריה, לא בטוחה מה להגיד, האם בכלל יש צורך להצדיק את עצמה? הם הרי משפחה. אסף הציע בעצמו, רצה…
חוה לבשה מעיל, בדקה שהארנק במקום. הסתובבה, ובמבט שלה לא היה כעס, רק עייפות, אולי טיפת משהו אחר, שאין לו שם.
תשקלי לקחת עוד כמה שעות עבודה, נועה’לה, קולה התרכך מה שרק הפך את הסכין. לא גידלתי את הבן שלי כדי שיפרנס ילד של מישהו אחר.
הדלת נסגרה.
נועה נעמדה במסדרון ובהתה במפתן ה”ברוכים הבאים”.
בערב, הקולות חזרו לזרום בבית כרגיל: מיכאל שיחק לגו, אסף רחש כלים במטבח וחימם ארוחת ערב. ערב ישראלי ממוצע. אבל נועה לא הצליחה להוציא מהראש את השיחה ההיא. משפטיה של חוה התרוצצו כמו סחרחורת דיזי.
בזמן שמיכאל נרדם והיא ואסף נשארו לבד, אסף גלל חדשות בטאבלט, נראה כל כך ביתי בחולצת טי המתרפסת שלו, שנועה כמעט ויתרה. כמעט.
אסף, התיישבה לידו, תגיד, הכל באמת בסדר? זאת אומרת… לא נראה לך שאתה מוציא יותר מדי על מיכאל?
אסף הרים עיניים מהטאבלט.
נועה, מה הסיפור?
סתם שואלת…
הוא סגר את הטאבלט והתיישב מולה ממש, מלא פליאה כנה ונעימה שנועה פתאום התביישה בשאלה.
מיכאל הוא הבן שלי, אמר בפשטות הכי ישראלית שיש. לא משנה מה כתוב בתעודת הזהות אני מגדל אותו, אוהב אותו, משקיע בו. איזה “הוצאות”? מה את רוצה לומר?
נועה הנהנה וחייכה התשובה הנכונה, זאת שרצתה לשמוע. אבל בפנים, עמוק, צרב בה משהו קר וקטן. משפטי חוה המציקים קיבלו פתאום נפח חדש, כמו קוץ במזרן.
חלפו שישה חודשים…
נועה ישבה על שפת האמבטיה ובהתה בשתי הפסים לא מאמינה. הראתה לאסף, והוא חטף אותה להקפה במסדרון כמו ילד ביום העצמאות. מיכאל קפץ סביבם ודיווה שהוא חייב אחות ילמד אותה לבנות לגו.
ההריון עבר בקלות, כמעט בלי דרמות. במרץ נולדה נעמה קטנטונת, חמוצה, עם עיניים של אסף ואף של נועה. מיכאל עמד במילה: שמר עליה מהכל, ישב ליד העריסה שעות, השתיק כל אחד שדיבר חזק מדי.
נועה חשבה שמהנקודה הזאת הכל רק ישתפר. שחוה תראה את נכדתה ותתרכך, תקבל.
טעיתי.
החמות קפצה לביקור שבועיים אחרי הלידה. נעמה ישנה בעריסה, מיכאל היה בבית ספר, והם שלושתם שוב במטבח: נועה, אסף וחוה.
ופתאום, שוב, חוה מניחה את הכוס.
נועה’לה, את הרי עכשיו בחופשת לידה, נכון? זאת אומרת, ההכנסה ירדה. ההוצאות על מיכאל לא. איך את מתכוונת לאזן את זה?
נועה הרגישה כאילו בלעה קוביית קרח שטיפסה לגרון.
אני חושבת שכדאי שתתקשרי לאבא של מיכאל, המשיכה חוה, התעלמה מהפנים הלבנות של נועה. שיגדיל מזונות, שיוסיף משהו. זה החובה שלו לפרנס את הבן שלו. די כבר לנצל את אסף…
אסף הדהים את כולם: פתאום טפח על השולחן, הספלים זינקו, הכפית הרעישה על הרצפה.
אמא, אמר ואפילו נועה לא זיהתה את הטון הזה, די.
חוה זקפה סנטר, הידקה שפתיים, מוכנה לקרב כמו גנרלית באמצע תרגיל.
אסף, אני דואגת לך ולנעמה, קולה רעד מעצב. זאת לא עבירה שאמא דואגת לבן שלה!
למה לדאוג? אסף עמד מולה, שרירי בלסת קופצים. כי טוב לי? כי יש לי משפחה?
כי אתה שורף כספים ואת הכוחות שלך על ילד לא שלך! חוה הניפה ידיים. יש לך ילדה משלך! למה להמשיך לפרנס… את זה.
נועה רצתה להיבלע בבלטות, להתאדות, להיעלם. “את זה” הילד שלה, שאהב את אסף כאבא, שצייר לו ברכות לכל חג “את זה”.
מיכאל הוא הבן שלי, אסף דייק, בקול ברור. לא מעניין מי חתום למסמך. אני מחנך אותו, אוהב לו הוא בדיוק כמו נעמה. אנחנו משפחה, אמא. ואם זה קשה לך, זו בעיה שלך, לא שלנו.
חוה התרוממה מהכיסא בפיצוץ ששבר את הדממה, והכיסא התנגש במקרר.
אתה קובר את עצמך! יללה, והקול היה כמעט צווחה. הקרבת הכל בגלל… בגלל שניהם! ככה גידלתי אותך?!
מהחדר של נעמה הגיע בכי מיילל, משתעל היא התעוררה מהרעש.
נועה מיהרה נטלה את נעמה, חיבקה, לחשה מילים שמזמן איבדו משמעות, רק שקט, רק להרגיע.
בדירה נשמעה טריקת דלת כניסה, הקירות רעדו לרגע עם נועה.
שוב דממה.
נעמה נרגעה לאט, נשמה אל כתפה, ונועה עמדה באמצע החדר לא מעיזה לזוז או לבדוק איפה נגמרה הסערה.
הדלת חרקה. אסף נכנס בשקט, פנים עייפות אך שלוות. התקרב, חיבק אותן והם עמדו כך זמן ממושך, שלושתם, בלי מילים, אבל יד ביד.
אמא שלי לא פשוטה, לחש אסף ונשק לראשה. אבל אני לא מעוניין שתגרום לך להרגיש פחות טוב. היא… תקח כמה חופשים מביקורים.
נועה הרימה עיניים, דמעות חונקות גרונה. הנהנה בלי כוח לדיבור.
הם הסתדרו. המשפחה הקטנה שלהם נשארה שלמה.
