לאחותי יש תכונה מאוד מוזרה. היא מגזימה בפאר הילד שלה וחושבת שכל הסביבה צריכה להרגיש בדיוק כמוה. רק שזה כמובן, בכלל לא המצב.
הבן שלה רק בן חמש. אין לי שום עניין נגדו ברור שכולנו אוהבים אותו, בכל זאת משפחה, אבל לא הרבה מעבר לזה. גם ככה יש לנו מספיק דאגות עם הילדים שלנו.
האחות שלי, לעומת זאת, משוכנעת שהבת שלהשנקראת יערה, אחרת למה בכללהיא ילדה נדירה במיוחד. חייבים לפנות אליה בתור מלאכית. ומכיוון שמלאכים לא חוטאיםכל מה שיערה המלאכית עשתה, חובה עלינו למחול ולסלוח.
טוב, לפחות זאת הגישה של אחותי. לכן, אף אחד במשפחה לא מתלהב במיוחד כשהיא באה לביקור. וגם לבוא אליה, האמת, זה לא מרגש במיוחד. רק שזה מה שקורה כשאת לא רק אחיות, אלא גם עובדות באותו משרדוככה יצא שגם היה לי משהו חשוב לדבר איתה.
בואי אליי, אחותי אמרה לי בטלפון. אני אכין לך את החביתה שאת אוהבת. נפגש בצהריים.
אין מה לומר, היא קוסמת במטבח, במיוחד החביתה המפורסמת שלה.
בדרך, עניתי בקצרה וניתקתי.
התחלתי לחפש את המפתחות לאוטו. בדרך עצרתי במאפייה להביא משהו מתוקיש גבול לכמה אני יכולה בלי עוגה ותה. בקיצור, הגעתי, והיא יושבת ומאכילה את הילדה שלה, מחווה לי לשבת לשולחן. אני מתיישבת, כמו בתוכנית קבועה, ואז היא זורקת לי:
תאכלי,” היא אומרת ודוחפת צלחת עם שאריות חביתה שנראית כאילו כבר עברה חיים שלמים. “יערה לא גמרה אותה.”
פה כבר לא הצלחתי להתאפק:
אין צלחות נקיות בבית הזה? שאלתי בכאב מאופק.
יערה שלי הילדה הכי נקייה!”, אחותי ענתה בגאווה, תוך שהיא מחבקת את הילדה שלה, שבדיוק שלפה אצבע מלאת ריר מהאף.
וזהו. מאז פשוט צחקתי לעצמי והפסקתי להגיע לארוחות צהריים אצל אחותי.
מה אתם הייתם עושים במקומי?
