תשמעי מה קרה בבוקר! מרים, שמלמדת מתמטיקה כבר ארבעים שנה באותה חטיבת ביניים בירושלים עם החברה הכי טובה שלה, יעל, קמה מוקדם, התארגנה לאירוע יום הולדת של יעל. היא בחרה חולצה מכופתרת לבנה וחצאית שחורה, ככה מכובד ומכבד, למרות שעדיין היו שלוליות מכל הגשם שהיה בלילה.
מרים יצאה מהבית לגשם כדי לקנות עוגה וזר פרחים ליעל. כשהיא צועדת בשדרה ליד בית הכנסת, פתאום עברה לידה איזה רכב, נהגת בלונדינית רונית שמה שועטת במהירות ומרססת את מרים בבוץ! ממש על הבגדים, על העוגה, על הפרחים. ורונית, בקטע חצוף כזה, צועקת לה מהחלון: “סבתא, לאן את הולכת ככה? כבר מאוחר, סבתות צריכות להיות בבית בשעה כזו!”
מרים, מה זה התעצבנה, אמרה לה: “יש לי דברים חשובים לעשות! תתביישי לך!” ורונית לא נרגעה, התחילה להטיח למרים אשמות שהיא בכלל הולכת על יד השלולית. ואז, בדיוק באותו רגע, יוצא מהבניין לידם אדם גבוה ונראה טוב, עם בגדים מהודרים. זה היה אלי, איש עסקים עשיר שכולם מכירים בשכונה. ברגע שרונית ראתה אותו, פתאום נהייתה עדינה, מחייכת כאילו כלום.
אלי שאל מה קורה פה, ורונית מיד אומרת: “הסבתא הזאת אשמה, היא מפריעה לי.” אבל כשראה את מרים, אלי פשוט קרן מאושר. “מרים! איזה יופי לראות אותך שוב!” ואז נתן לה חיבוק גדול היא הרי הייתה המורה שהכי העריך כשהיה תלמיד שם. ברגע שהוא הבין שרונית, שהיא בכלל המזכירה שלו, עשתה את כל הבלאגן הזה, הוא התנצל בנימוס.
אלי לקח אחריות על המעשים של רונית, ודרש ממנה להתנצל בפני מרים, אז רונית אמרה משהו כביכול “סליחה” אבל בקושי שמעו אותה. אלי לא עבר לסדר היום, ופיטר את רונית במקום. אחרי זה ליווה את מרים הביתה, חיכה לה שתתארגן מחדש, וקנה לה עוגה חדשה וזר פרחים טרי כדי שיחגגו כמו שצריך את יום ההולדת של יעל, כמו שמגיע להן. איזה סיפור, נכון? כזה קורה רק בירושלים!
