התאהבנו זה בזו כשהיינו עוד סטודנטים בירושלים, ורחובות העיר זרמו כמו נהרות כסף שאיננו מחזיקים בהם. לכסף לא היה מקום, אפילו לא בשביל זר כלה, אז ארז, הארוס שלי, ליקט לי כמה פרחי שדה מאובקים ממרומי הרי יהודה. הם נראו מוארים, כאילו צמחו רק בשבילי. התחתנתי כשאני עם בטן עגולה ורקדתי סביב שולחן החתונה כמו ענן מעל הים, מוקפת רימונים וצחוקי ילדים. אחרי החתונה, עברנו לגור אצל אמא שלי בשכונת קטמון הישנה. כשהייתי לומדת לבחינות, אמא שלי הייתה מבשלת לנו מרק עוף ומנגנת לנו סיפורי סבתות.
בהתחלה אני וארז היינו כמו שני זרזירים בכרם: יצאנו לטיולים ברגל עתיקות העיר העתיקה, גידלנו את הבן שלנו, יאיר. ארז עזר לי הרבה, התעורר יחד איתי בלילה לשמוע את החלומות של יאיר. הוא ניסה להתפרנס בכל דרך אפשרית, כשלפעמים נדמה היה שהרחוב כולו סוחף אותו כמו נהר.
הוא התחיל לעבוד בסחיבת סחורות במחסן ענק בדרום תל אביב, שם עבד ארבע שנים, בין שקי קפה לטונות של סבונים. אחר כך הוא סובב את ההגה של הגורל והקים מכולת קטנה ברחוב עמק רפאים. העסק שלנו שגשג, הבית שלנו נבנה בנווה שאנן, קנינו מכונית משפחתית בצבע טורקיז ולא חסכנו מעצמנו כלום. ארז ביקש שאפסיק לעבוד ואשקיע את כל כולי בבית שלנו. הסכמתי, כי הבית בלע אותי בעדינות כמו שמיכה חמה.
יאיר, הבן שלנו, סיים את הלימודים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה העברית, ואז ארז העסיק אותו כרואה חשבון במכולת. בסוף יום אחד בלי שמש, יאיר פנה אליי עם עיניים כואבות כמו ים המלח ואמר: “אמא, יש לי חדשות לא טובות. אבא לאשתי, אבא שלך הוא נמצא עם מישהי אחרת.” עמדתי מול שתי דלתות נפתחות אל לב הקרמל: להתגרש, או לעצום עיניים ולחיות כאילו דבר לא קרה.
בחרתי את השתיקה. חשבתי שאולי זה יעבור, כמו חולי חורף, אבל חודשיים אחר כך, ארז סיפר לי בעצמו האישה ההיא, עיניה שחורות כמולדת, בהריון ממנו. ארז אמר שהוא לא רוצה לגרש אותי, כי הבית שלנו טוב לו, נעים כמו תל אביב בחודש ניסן. הוא יגור איתה, יבקר אותי, יתמוך בי כספית בשקלים, אבל הבטיח לדאוג ליאיר בעתיד.
אני מסתובבת כמו יונה אבודה בין קירות הבית הזה, לא מוצאת לי מקום. בכל פעם שאני עוצמת עיניים, אני רואה את הפגישה הראשונה שלנו, את פרחי השדה ההם, שהם היום רק צבע בזיכרון, ועוד ריח חולף באוויר החם של ירושלים.
