אני יצאתי עם בעלי במשך שלוש שנים לפני שהתחתנו, וכיום אנחנו נשואים כבר שנתיים.
בעלי הוא הגבר הראשון והיחיד שלי. מעולם לא הסתכלתי על אף גבר אחר. ובכל זאת, בעלי תמיד היה מאוד קנאי. ההיריון היה מתוכנן מראש. כשהבדיקה הראתה שתי פסים, היינו בעננים, שנינו. הוא תמיד חלם על בן, והיה בטוח מהרגע הראשון שזה יהיה בן. אבל כשהגענו לאולטרסאונד וגילו לנו שמדובר בבת, הופתענו שנינו מאוד.
מאותו רגע, בעלי התחיל לחשוד בי. הוא ניסה לשכנע אותי שבמשפחה שלהם “הזרע חזק” ותמיד נולדים רק בנים. באמת אין לו אחיות, גם אבא שלו בלי אחיות. אבל הרי כל ילדה יודעת שלמין העובר אחראית האישה וגם המזל. רציתי כל כך להכות אותו בספר ביולוגיה! הרי כל ההיריון קיוויתי שאולי בכל זאת יהיה בן, אבל הרופאים צדקו ונולדה לנו בת. קראנו לה נועה.
בעלי העמיד פנים שהוא שמח שיש לנו בת, אבל זה היה שקוף הוא לא עשה עבודה טובה במיוחד. הוא דיבר שוב ושוב על כך שאולי הילדה בכלל לא שלו. ולא רק הוא כל החמות והגיסים לא הפסיקו ללעוס את זה. זה נורא פגע בי. עוד בעיה קשה הייתה שנועה לא דמתה לו בכלל בעלי כהה, עיניים חומות ושיער כהה, והיא נולדה בהירה, עיניים כחולות, שיער בלונדיני בדיוק כמו שאני נראיתי בגיל שלה! כאילו המראה שלי שולט על הגנים. כמעט כל יום הייתי צריכה להסביר לבעלי למה הבת שלנו נראית כמוני, אבל זה לא באמת הזיז לו.
ככה זה נמשך יותר מארבעה חודשים. לא נשארו לי כוחות להתווכח ולהסביר. ואז, יום אחד הכול הפסיק. פתאום הוא התחיל להתנהג כמו אבא אוהב למופת. חשבתי סוף סוף שהוא נרגע והבין שזה פשוט הזיווג של הגנים. אבל היה משהו אחר.
למסיבת יום ההולדת של נועה הזמנו המון אורחים, כמעט כולם מהמשפחה של בעלי. ככל שנועה גדלה, ככה היא נראתה יותר ויותר כמוני, ומהר מאוד גם הוא התחיל לשים לב. החמות והגיסים המשיכו כל יום להוסיף שמן למדורה עם הרכילויות שלהם. עד שיום אחד, בעלי התפוצץ ואמר להם שהוא בטוח שנועה שלו כי הוא עשה בדיקת אבהות!
בערב ישבנו לשיחה, והוא הודה בפניי שבת ארבעה חודשים הוא עשה בדיקת DNA, ויצא שנועה היא באמת שלו. אבל הוא לא סיפר לי כלום. אז נפל לי האסימון למה ההתנהגות שלו השתנתה כל כך חזק. קיוויתי פשוט שהוא התאהב בילדה שלנו, אבל האמת הייתה הרבה פחות רומנטית. הרגשתי כאילו שפכו עליי דלי אשפה. אחרי הכל, איך ייתכן שהוא לא מאמין לי? שהוא בכלל עושה בדיקת אבהות? מסתבר שהוא באמת חשד שבגדתי בו.
אז איך אפשר להמשיך ככה? עם השנים, חוסר האמון שלו רק ילך ויגדל. הפעם לפחות הייתה בדיקת DNA, אבל בפעם אחרת אולי הוא אפילו לא ירצה לשמוע אותי.
קיבלתי הלם כזה מההתנהגות שלו, שהכול בי השתנה. נמאס לי. הבנתי שאני לא יכולה לחיות עם גבר שבעצם לא סומך עלי. כן, הילדה שלו, אבל כל מה שאכפת לו זה מה שהוא חושב לא מה שאני אומרת.
אחרי כל זה, החלטתי להגיש בקשה לגירושין. בעלי היה בשוק. הוא ניסה להסביר, אבל לא הייתי מוכנה להקשיב, כמו שהוא לא הקשיב לי לפני שנה. כל המשפחה שלו השתגעה אמרו לי שאני לא נורמלית, שאין סיבה להתגרש, ושאני עוד אתחרט. ההורים שלי גם לא ממש הבינו, אבל קיבלו אותי חזרה לבית. אני לא מתכוונת לבזבז את החיים שלי בלשכנע גבר שלא מאמין בי. עדיף לי לגדל את הילדה לבד ולחיות בלי פחד.
מה שלמדתי מכל זה: אין אהבה אמיתית בלי אמון. אמון הוא הבסיס ואם הוא נשבר, שום דבר כבר לא נשאר.
