רוני גדלה במשפחה אמידה בתל אביב. אבא שלה קנה לה כל מה שרצתה, אבל כמעט לא היה איתה. הוא היה עסוק בעסק שלו, עבד שעות רבות, וכשהגיע הביתה היה פוגש את המאהבות שלו. אומרים שאחת מהן הייתה מבוגרת מעט מרוני.
רוני התקבלה ללימודי חינוך, למרות שאביה רצה שתהיה רופאת שיניים. היא עמדה על שלה ולא הסכימה לוותר.
כשהתבגרה, רוני סירבה לקחת כסף מאבא שלה וחיה מהמלגה שקיבלה. בקיץ היא יצאה להתנסות כמדריכה בקייטנת ילדים, למרות שאבא שלה הציע לה חופשה בחו”ל. היא דחתה את ההצעה כי אהבה ילדים ורצתה לעבוד איתם.
בערב הגיע אוטובוס עם ילדים מהפנימייה. כולם נכנסו במהירות לחדרים, אבל אחרונה ירדה ילדה רזה עם עיניים שלא התאימו לגילה. מאוחר יותר הילדים התלוננו שיש ריח לא טוב בבית.
זו הייתה בגלל אותה ילדה. רוני נכנסה לבדוק וגילתה שהילדה הסתירה שניצלים מתחת לכרית אחרי ארוחת הערב והשניצלים החמיצו.
הילדה הסתכלה לרוני בעצב ואמרה:
“אלה בשביל אחי.”
“ואיפה אח שלך?”
“הוא נמצא בפנימייה אחרת.”
אחרי ששמעה זאת, רוני התקשרה לאביה וביקשה ממנו כסף.
“סוף סוף הבת שלי מבקשת ממני עזרה,” חשב האב לעצמו, “הייתי בטוח שהיא כועסת עליי.”
“רוני, למה את צריכה כל כך הרבה כסף? את רוצה לקנות רכב?”
“לא, אבא. אני רוצה לקנות חומרי מזון בשביל הילדים מהפנימייה.”
“יש לך לב טוב, רוני,” אמר אבא בחיוך.
