כשהייתי ילדה, היה לי חלום ענק ובהיר שתפס את כל המחשבות שלי. חלמתי להיות אמא. כשהתברר לי שאני בהריון, לא הפסקתי לספור את הימים עד שאוכל סוף סוף לחבק את התינוק שלי. כשהתחילו הצירים, נסענו במהירות לבית החולים איכילוב בתל אביב. ילדתי בן. השמחה שלי לא הכירה גבולות בכלל. בשעת אחר הצהריים, האחות הביאה לי את הילד. הוא היה פצפון, עם אף קטן ועיניים אפרפרות. נשארנו לבד שנינו. הסתכלתי עליו. התחלתי לנסות לעטוף אותו בבד, מה שלקח לי לפחות עשר דקות טובות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי תינוק, ורעדתי מפחד שאפגע בו בטעות.
משכתי בעדינות בשולי הבד. ראיתי את הרגליים הקטנות שלו. משום מה, דמיינתי אותן קצת אחרת. הוא ישן בשקט של מלאכים. ליטפתי לו את הרגליים, הידיים, הבטן. עצמתי עיניים, חיבקתי אותו חזק אליי והרחקתי אותו קרוב לאף. הרחתי אותו. הכרתי מיד את הריח המיוחד הזה. הריח של הבן שלי. ואז פתאום תקפה אותי הרגשה מוזרה, נעלמה לי כל השלווה. במוח שלי הסתובבו מחשבות משונות, התחלתי להטיל ספק. הילד לא הריח כמו שדמיינתי. הרגשתי כאילו אני מחזיקה על הידיים את התינוק של מישהי אחרת.
רציתי להניח אותו על המיטה ולברוח, לא לחזור אף פעם למחלקה. אבל איך יכולתי לעזוב תינוק חסר אונים? הרי הוא צריך אותי, זקוק לי שאתן לו אהבה ודאגה. חיכיתי לרגע הזה שנתיים, הרגע שבו אוכל סוף סוף להחזיק את הילד שלי.
המחלקה הייתה קרירה ולא הכי נעימה, בלשון המעטה. קראתי לאחראית המשמרת, ניסיתי שוב לעטוף את התינוק, אבל לא הצלחתי. הייתי צריכה להאכיל אותו, אבל לא היה לי מושג מה לעשות. והוא, כמובן, בשלו, לא הסכים להתקרב לחזה שלי. פתאום פקח עיניים, הביט בי אמנם לא לגמרי בפוקוס, אבל היה נדמה לי שהוא מנסה לזהות אותי. כשחיבקתי אותו ועשיתי לו חיבוק-פיתה, היד הקטנה שלו נחה לי על הכתף. הרגשתי אותה, רכה וחמימה. כל החששות שלי נמסו ברגע. הבן שלי ישן בביטחון מוחלט בין הידיים שלי. החלום שלי התגשם אני אמא.
