כשיצאתי לפנסיה, גרתי לבד בדירה רחבה עם שני חדרים בלב תל אביב. לא הייתי היחידהרבים מהגמלאים בבניין שלנו התגוררו בדירות גדולות בהרבה מצורכיהם. כשילדים קטנים בבית והמשפחה חיה יחד, דירה גדולה פשוט נחוצה. אבל כשלבסוף נשאר כל אחד בדרכו, השקט של הדירה הפכה למרחב ריק שמגביר את תחושת הבדידות. לא הכי מתאים ולא מבחינת אחזקה הרי גם התיקונים הדרושים נהיים קשים ומכבידים, ולגמלאית אין תמיד כוח או משאבים לשיפוצים ושדרוגים.
כמעט חצי מהפנסיה שלי הלכה לתשלומי הארנונה, מים, חשמל ויתר ההוצאות, ובפועל כמעט חצי מהדירה עמד ריק. גם מלאכת הנקיון היתה הופכת לעול: לשטוף חלונות, לקרצף רצפות בשלושה חדרים כל זה הלך והפך אותי לעייפה מתמיד.
הבנתי שכדאי לעבור, אבל דחיתי את זה שוב ושוב. במשך השנים התרגלתי לבית, לשכונה, וגם החשש מן השינוי לא הרפה. כל החברים שלי, כל הזיכרונותכולם כאן, בשביל לעזוב צריך אומץ. ההחלטה הגיעה כשקלטתי שכבר אין לי את היכולת הפיזית והכלכלית להחזיק דירה כזו.
המשפחה עזרה לי רבות בלי הבת שלי וחתני, לא הייתי מסתדרת. הם מצאו דירה קטנה ונעימה בפתח תקווה, דירה בגודל צנוע, וסייעו לי בשיפוץ ובהובלה. ולמרות שהמקום החדש היה קטן בהרבה, לא הרגשתי חרטה אפילו לרגע.
לגמלאית לבד, דירה עם חדר אחד מתאימה הרבה יותר. החיסכון בתשלומים מהארנונה ועד לחשמל משמעותי, ויש לי אפשרות לנקות את כל הבית בכחצי שעה בלבד. אחרי זה, כל שצריך זה לסדר קצת כל יום, וזהו.
גם מבחינת מקום כל הציוד הדרוש, מעט רהיטים נוחים ומכשירים כולם נכנסו בנחת, ועוד נשאר מרחב לא קטן. מבעלת הדירה הקודמת קיבלתי ארון פינתי גדול, והוא החליף לי מחסן של ממש. את כל החפצים הישנים, הכלים והרהיטים שלא הייתי צריכה מסרתי. הרי אין להם מקום, ולא באמת הזדקקתי להם, הם רק הצטברו לאורך השנים.
יש כאלה שחושבים שדירה כזו צפופה מדי; אולי אין מספיק מקום לאורחים ללון. אבל לי אין מבקרים שנשארים ללילה וגם לא הייתי רוצה בכך. במשך השנים התרגלתי לסדר יום מסוים, להליכות שלי בבוקר, לפינה שלי על הספה. נוכחות של זרה בבית רק היתה מפריעה ליולכן לא סידרתי אף מקום לינה נוסף ולא הציעו לי להישאר.
בתי ובני משפחתה גרים קרוב. הם באים לבקר, יושבים קצת, וחוזרים לביתם. גם חברותי פוקדות אותי פעם בשבוע אבל כל אחת יודעת שבסוף הערב כל אחת שבה לביתה. לרגע לא התפתיתי לסדר מיטה נוספת זה לא הנוח לי ולא להן.
כל אחד רואה אחרת את הזִקנה יש מי שנשאר בדירתו, גם אם רחבה מדי, ויש שמעדיפים להתכנס לפינה קטנה ונוחה. לי, אישית, אין צורך בדירה גדולה כיום, זה אפילו נראה לי מיותר. ואם אגיע לגיל מופלג ובריאותי תאפשר, אולי אשוב לדירה מרווחת. אבל לעת עתה, טוב לי כאןומסביבי יש כל מה שדרוש: בית מרקחת, מכולת ואפילו בית חולים במרחק הליכה, קרוב לבני משפחה וקרוב לפארק קטן שבו אני מטיילת.
בבוא השעה, כל גמלאי צריך לחשוב לא רק על גודל הדירה, אלא גם על הסביבה: שיהיו בנמצא שירותים רפואיים, חנויות, ושקרובי משפחתו במרחק סביר; שסביבו יהיו גינות וירקון ושקט. כך יוכל להזדקן בנחת ובכבוד.
