Pini era בחור צנוע, בלי שום הרגלים רעים (כן, אפילו קפה הוא שותה רק בערבי שבת). ביום הולדתו ה-25, ההורים שלו נתנו לו דירה. כלומר, הם לא בדיוק נתנו הם עזרו לו לממן את המקדמה על המשכנתה. וכך הוא התחיל לגור לבד, לא בלב תל אביב, אלא במודיעין, כי צריך להיות ריאלי. פיני עבד כמפתח תוכנה, אהב שקט (כל מסיבה זה טרחה בשבילו), וממש התאמץ לא לדבר עם אף אחד חוץ מהבוט בצאט של הבנק.
כדי שלא ישתגע מהבדידות שרק מודיעין יכולה להציע, החליט להביא חתול הביתה. החתול היה עם ליקוי קטן בכפות הקדמיות הסוג שרוב האנשים היו שולחים לאליה בערד (המקבילה הישראלית לאותו מקום…). פיני ריחם עליו, קרא לו “נאה”, ומהר מאוד השניים הפכו לצמד בלתי נפרד. פיני היה רץ הביתה אחרי העבודה, רק כדי לראות את “נאה” מחכה לו על שטיח הכניסה הסצנה הכי ישראלית שיש.
כעבור זמן מה, פיני התחיל לצאת עם בחורה מהמשרד. היא לא הייתה סתם בחורה היא הייתה נילי, בעלת אופי אסרטיבי שגרמה לפיני להבין מה זה “סחבקיות” אמיתית. תוך פחות מחודש, נילי כבר גרה איתו דאז, היא פרסה מגבת על המיטה ועשתה סדר במקרר.
נילי לא התרגלה ל”נאה” כבר מההתחלה. היא דרשה מפיני להיפטר ממנו, ופיני עם כל הלב הישראלי סירב. הוא הסביר לה ש”נאה” הוא הרבה יותר מסתם חיה; הוא בעצם בן בית. אבל נילי לא נכנעה, והמשיכה לנדנד לו על החתול. פיני עמד על שלו: החתול נשאר. נילי טענה שהחתול פוגע בתדמית שלהם, כי כל אורח שמגיע מסביר פנים ואז נבהל מהכפות המעוותות. פיני הסתבך בין האהבה לנילי לבין החיבה ל”נאה”.
גם ההורים של פיני לא אהבו את הבחירה שלו. הם חשבו שנילי קצת יותר מדי “חצופה” וקצת פחות מדי אדיבה. הם הציעו לו לא למהר לחתום אצל הרבנות אלא קודם לבדוק היטב, אולי בתשועה.
וביום שבו ההורים של נילי הגיעו לביקור, פיני קלט סופית שזה לא בשבילם. אבא של נילי, ברגע שעבר את סף הדלת, פלט חיוך ענק וסימן על “נאה”: “איזה שיגעון, מה זה הדבר הזה?”. פיני התחיל להגן על החתול מכל הלב.
כל הערב נילי ואבא שלה צחקו על החתול. הציעו מיקומים משעשעים להניח אותו בית שמש, מצפה רמון או איזו קרן ברחוב דיזנגוף, רק שלא יהיה במודיעין. גם אמא של נילי הצטרפה לצחוקים. בסופו של דבר, למחרת, כשפיני חזר מהעבודה, נאה נעלם. כשהוא שאל את נילי איפה החתול, היא הודיעה ששלחה אותו לווטרינר והשאירה אותו שם.
פיני יצא למסע חיפושים חמש שעות של ריצה בין מרפאות וטרינריות ופרסומים בקבוצות של פייסבוק. מצד אחד, הוא הישראלי המצוי, מהצד השני, קצת גיבור טלנובלה. לבסוף, מצא את נאה, מגרגר לו בשקט בידיים. הוא לקח אותו הביתה, הודיע לנילי שאם החתול לא מתאים לה היא יכולה לארוז את הדברים ולנסוע. הוא לא רוצה לראות אותה יותר והיא הפכה בעיניו לבלתי נסבלת.
בבוקר, נילי ארזה בשקט את החפצים, ונסעה. בלי דרמה, בלי טלפון מהסבתא. היא לא האמינה שמישהו יבחר חתול על פני הבחורה, אבל בישראל תמיד תבחר משפחה קטנה עם דוֹד וקצת שיערות על השטיח.
נאה ופיני חיים להם במודיעין, פיני חוזר מהעבודה, והחתול קופץ אליו וזהו, סוף טוב כמו שעושים פה. הפסקת עבודה, פסק זמן והפסקת צחוקים הכל יחד, באווירת ישראליות חמה.
