כשאני הייתי בת 23, עבדתי בתור מלצרית במסעדה עממית בלב תל אביב. זאת מהמסעדות שתמיד מפוצצות – תפריט זול, מוזיקה רועשת, תור שנמתח עד החוץ באמצע הצהריים. לא היה לי חוזה, לא זכויות, לא שום דבר. שילמו לי מדי יום. אם החסרתי פשוט לא שילמו. אם חליתי אף אחד לא התעניין. ובכל זאת, הייתי הראשונה שמגיעה והאחרונה שהולכת. הכרתי בעל פה את כל ההזמנות, ספגתי לקוחות קשוחים, ניקיתי שולחנות רעבה ועייפה, אבל זקוקה נואשות לשקלים האלה.
היום שבו גיליתי שאני בהריון שרף לי את הלב – לא בגלל התינוק, אלא בגלל העבודה. בכל זאת, החלטתי לומר את האמת. נכנסתי לחדר המנהלת, סגרתי דלת ואמרתי:
“אני בהריון, אבל רוצה להמשיך לעבוד.”
היא אפילו לא אמרה שלום. הסתכלה עליי בקרירות וענתה:
“מסעדה זה לא גן ילדים. אישה בהריון מתעכבת, חולה, צריכה אישורים. אני צריכה עובדים תותחים.”
ניסיתי להסביר שהיא יכולה לסמוך עליי, שאני יכולה להתאים את עצמי לשעות, שאני חייבת את העבודה הזאת. היא חתכה הכל:
“תעשי לי טובה היום תמסרי את הסינר.”
סיימתי את המשמרת, בוכה בשירותים. יצאתי מהדלת האחורית עם המדים והחפצים שלי בשקית ניילון. אף אחד לא נפרד, אף אחד לא שאל כלום. חזרתי הביתה, התיישבתי על המיטה ובפעם הראשונה בחיים פחדתי באמת: איך אאכיל את הילד שלי?
החודשים הבאים היו הכי קשים שיש. ניקיתי דירות של אחרים, מכרתי ג’לי, מאפים וסמבוסק ברחוב. הייתי לבד. בלילות ישנתי בישיבה, עם התינוק על הידיים כי לא הייתה לי מיטת תינוק. אבל דווקא אז התחלתי לבשל ברצינות. השכנה שלי ביקשה ארוחה לבעלה, אחר כך עוד שכנה ביקשה לארגן משרד קטן. התחלתי עם חמישה ארוחות ביום, ואז עשר, ואז עשרים.
אחרי זמן מה שכרתי מקום קטן עם תנור, שתי שולחנות ומקרר ישן. קראתי לו על שמי, “אורית”. התחלתי למכור ארוחות בוקר, צהריים, סמבוסק וקינוחים. פתחתי בשש בבוקר, סגרתי בשבע בערב, העבודה לא נגמרה. הבן שלי גדל לצידי. בגיל שלוש כבר הושיט כוסות ועזר לספור שקלים. אחר כך גייסתי עזרה עוד עובדת, ואז עוד אחת.
היום יש לי עסק קטן לאוכל מהיר ואירועים ארוחות חברות, קייטרינג לאירועי יום הולדת ומפגשים. אני לא עשירה, אבל רגועה. משלמת שכירות, שכר לימוד לילד, חשבונות, ואפילו הצלחתי לקנות ציוד משלי.
חמש שנים אחרי, נכנסה למסעדה אישה וביקשה את בעלת המקום. הרמתי מבט וראיתי זאת הייתה המנהלת לשעבר שלי. אותה אחת שפיטרה אותי כשהייתי בהריון. הייתי שונה רזה יותר, לבושה פשוט. היא נראתה מופתעת ושאלה:
“את בעלת המקום?”
אמרתי:
“כן.”
היא התיישבה לא בטוחה בעצמה. סיפרה שהמסעדה שלה נסגרה מזמן, שהעסק שלה התרסק, שעברה כמה עבודות ולא מצאה משהו יציב. הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
“אני צריכה עבודה. זה קשה. יודעת שלא נפרדנו יפה, באתי לבקש הזדמנות.”
שקט קטן, ואז שאלתי:
“זוכרת את היום שפיטרת אותי בגלל ההריון?”
היא השפילה מבט. אמרה “כן”. הודתה שבאותו זמן חשבה רק על העסק, לא על אנשים. אמרתי לה שביום ההוא השאירה אותי בלי כלום עם פחד, עם בטן. שמעולם לא נתנה לי הזדמנות.
היא ביקשה סליחה. לא בכתה, אבל הקול שלה היה חנוק. אמרה שהחיים לימדו אותה לקח, שהיא מבינה הרבה דברים אחרת. נשמתי עמוק ואמרתי שאצלי אין שנאה, אבל היום אני מנהלת את העסק שלי אחרת: לעובדים שלי יש לוח שעות מסודר, כבוד ואנושיות. אני יודעת מה זה לעבוד רעבה.
בסוף הצעתי לה משמרת ניסיון אבל בתנאי שלי: דייקנות, כבוד, ואפס השפלה. היא הסכימה. יצאה עם עיניים כמעט דומעות.
נשארתי מאחורי הדלפק, מסתכלת על המטבח שלי, השולחנות, הסירים והדרך שעברתי עד כאן.
לא הרגשתי נקמה. רק הבנתי שאני לא אדם שמרפא את הכאב שלו על חשבון אחרים.
